במידה מסוימת רשימה זו היא המשך לקווי מחשבה שפרסמתי ברליגיה בשם "הרמנויטיקה של טרנספורמציה או הרמנויטיקה של חוק?". במובן אחר, זה ניסיון גם לתקן כמה ניסוחים פחות מוצלחים שהופיעו באותו מאמר. בעיקר – מדובר פה ברשימה קצרה שמסכמת חברותא מוצלחת שהיתה לי היום.
"היהדות אינה דת פרשנית" נשמעת כאמירה פרובוקטיבית, אבל ייתכן שלא ממש, לא אם מבינים למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על פרשנות. כדי להבין את זה אני אסתמך שוב על גאדמר בקצרה. ההרמנויטיקה המודרנית התחילה בניסיון לעצב פילוסופיה פרשנית שתאפשר לנו את הגישה לטקסטים – המקרא – שיש להם חשיבות דתית, אך שמשמעותם עומעמה עם הזמן. במהלך מאמץ זה נוסו הרבה חוקי אצבע: הבא נתחקה אחר הכוונה הפסיכולוגית של המחבר, הבא ננסה לעשות הרמוניזציה ככל האפשר לאמירות השונות בטקסט, הבא ננסח את מקומו ההיסטורי של הפרשן ביחס לטקסט וכן הלאה. המהלך הרדיקלי באמת – לשיטת גאדמר – נעשתה כאשר היידגר הבין שכל עקרון מתודולוגי משקף דעות קדומות מטאפיזיות מסוימות ביחס למה זמין ולא זמין לפרשן. במילים קצת פחות מפוצצות: המתודולוגיה תמיד תכיל בתוכה הכפפה מסוימת של משמעות הטקסט. כדי להבין טקסט אנחנו נדרשים לגשת אליו דווקא ללא מתודולוגיה.
דרך מעניינת שבה גאדמר בסוף מסביר את ההבדל היא באמצעות ההבחנה בין פילולוגים לשופטים. ישנו, גאדמר מודה, תת-דיסצפילנה שלמה בספרות המשפטית שנקראת "הרמנויטיקה" (פרשנות) בה משפטנים עוסקים בשאלה כיצד על השופט לפרש את החוק. אבל שני דברים הופכים את "הפרשנות" החוקית לשונה מפרשנותו של הפילולוג. (1) משפטנים עובדים וצריכים לעבוד עם ההנחה שאין מקרה במציאות שבאופן עקרוני לא כפוף לחוק. אם מקרים מסוימים נתפסים ככאלו שלחוק אין מה לומר לגביהם, הרי זה ממילא משום הכרעה קודמת של השופט. דרך אחרת – השופט לא יכול להזדקק להנחה שלחוק פשוט אין רלוונטיות למקרה שעומד לפניו. זו אמירה קצת רחבה, שאני חושב שצריך להגן עליה יותר, אז נדלג עליה לעת עתה. (2) השופט שופט לאור עקרונות. לא בתור אידאל, אלא בתור פרקטיקה. כל גוף חוקי מכיל בתוכו "עקרונות" של כיצד השיפוט במסגרת שלו צריך להעשות. חשבו למשל על עקרון התקדים (לא רלוונטי לישראל). אם ישנו תקדים מסוים השופט עובד עם כלל לפיו לא משנה מה הפרשנות שהוא אישית עשוי לייחס לחוק, עליו להתכופף בפני פרשנות אחרת, זו שמשתקפת בתקדים, במידה וזו זמינה לפניו. דוגמא מעט יהודית יותר: כשפוסקים הלכה כמעט לכל פוסק היסטורי יש סט של עקרונות שמקבלים קדימות למשמעות שהוא מוצא בדברי הגמרא: יחיד ורבים הלכה כרבים, שאין להסתמך על מדרשים קדומים מחוץ לתלמוד הבבלי אבל שנכתבו בערך באותו הזמן (הרמב"ן) וכו'. אין סט עקרונות מוסכם עד הסוף, אבל למעשה אין כזה גם למשפטנים סתם.
מה שהפילולוג עושה, לעומת זאת, זה משתמש בכלים. הוא עשוי להשתמש בכלים בלשניים, בכלים ספרותיים וכו' אך הכלי כפוף לתכלית של הבנת הטקסט. הפילולוג הוא אוטונומי, לפחות מצד האפיון של העיסוק וביחס לשופט. הוא אינו מגיע עם עקרונות מוקדמים לטקסט, אלא מנסה, ככל יכולתו, להבין את הטקסט במונחיו שלו. במילים אחרות, בעוד שהשופט עובד במסורת היסטורית מסוימת, הוא עובד בנוסף לכך גם במסורת משפטית מסוימת שמכתיבה כללים לפרשנות שתופסים קדימות ביחס ליישום של החוק, שהוא התכלית. הפילולוג לעומת זאת אמנם כפוף למסורת ההיסטורית שבה הוא עובד, אבל אין לו עקרונות מוצהרים, מסורתיים-פילולוגיים, שהוא חייב לתת להם קדימות בחילוץ משמעות הטקסט. התכלית של הפילולוג היא להבין את הטקסט, לא ליישם אותו.
ההבחנה הזו שימושית משום שהיא מראה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאם אנחנו מקבלים את זה שתפקידו של הפרשן הוא להגיע למשמעות של הטקסט, אז המשפטן אינו פרשן, וממילא היהדות אינה דת פרשנית. כך למשל אפשר לסמן עקרונות מאוד מוצהרים לפרשנות של רוב הראשונים, כמו גם הבדלים בעקרונות הלימוד השונות מצד העקרונות שהם נסמכים עליהן. המסורת היהודית, במובן זה, אינה מסורת פילולוגית, אלא מסורת משפטית.
פני הדברים שונים עם הנצרות. גאדמר מדגים את זה באמצעות תיאולוגים שונים כמו פוכס, אבל אני חושב שהדוגמא שיותר זמינה עבור רובנו עם קרל בארת. הרעיון הוא שלנצרות יש "מסר" לעולם שמבוטא בברית החדשה. מי שאמון על לבשר את הבשורה הזו לעולם היא הכנסייה. הדוגמטיקה במובן הזה היא מעין מדע ביקורתי. היא אמורה לשפוט את המסר של הכנסייה לאור כתבי הקודש. כמו כל מדע יש לה היסטוריה, דברים שמקובלים ויציבים יותר ודברים שפחות. למעשה, הדוגמטיקה היא התוצר של הפרשנות של כתבי הקודש שנעשה ממוסד בתוך הכנסייה. הכנסייה עשויה לטעות, ועל הדוגמטיקה לנסות לתקן אותה. עוד, דוגמטיקה משתנה עם הזמן. תמיד אפשר שהיתה טעות בפרשנות ושיש לחזור ולעצב את המסר מחדש. במובן הזה דווקא הדוגמטיקה היא מעין "מסורת פילולוגית" למהדרין. מסורת שאין לה למעשה מקבילה ביהדות, משום שהמושג של רעיון שעל היהדות להפיץ לעולם הוא זר לעולם המושגים שלה. אני לא מסתמך פה על רוזנצוויג, אלא על הרמב"ם:
[...] אף ישוע הנצרי, שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר: "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו" (דניאל יא יד). וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוָתן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי יי. אבל מחשבות בורא העולם – אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את יי ביחד, שנאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יי לעבדו שכם אחד" (צפניה ג ט). כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים: מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים: דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום. (הלכות מלכים, פרק אחד עשר, ההדגשה שלי)
ככל שיש ליהדות מסר – ואין כמו הרמב"ם, שחריג גם כפוסק הלכתי, כדי לקדם עמדה זו – אין צורך מעשי לזקקו, משום שלא עלינו להפיצו. עד ביאת המשיח ההפצה, האמנם מסולפת, נעשית דווקא בידי הנצרות והאסלאם. במובן זה הרמב"ם משקף יותר מכל עובדה היסטורית עד הסטייה מן הדרך של היהדות במאה התשע־עשרה: היהודים לא עסקו בזיקוק אף מסר, ובטח שהעיסוק שלהם בפרשנות כתבי הקודש לבש אופי הרבה פחות ממוסד ואקטואלי לחיים הדתיים היום־יומיים שלהם. המפעל הממוסד של היהודים הוא ההלכה.
כל זה מעניין, אבל זה עדיין לא אומר שהיהודים לא עוסקים מפעם לפעם בפרשנות כתבי הקודש, שאחרי הכל הם דבר אלוהים חיים וקשה לדמיין יהודי ללא תנ"ך, למרות שכמה תנועות בעת החדשה הגיעו די קרוב לקונספט הזה, וחלקן מתקראות יהודיות עד היום. במובן מסוים זה אפילו נכון לומר לגבי היהודים שיש להם דוגמטיקה, מסר, אלא שהוא הרבה יותר נזיל והרבה פחות ממוסד היסטורית. הוא לא מתפקד ברמה של מסורת ממוסדת, אלא ברמה של מסורת היסטורית. במידה מסוימת זו הדוגמטיקה שמתבטאת לא בהצהרת האמונה היהודית, אלא בחיים היהודיים כשכאלה, שאינם, אחרי הכל, חיים משפטיים גרידא.