חרדים אל דברו: בין רומנטיקה לתיאוריה ביקורתית
סקירה ביקורתית של הספר החדש של הר' מנחם נאבת "חרדים לדברו".
ספרו של הר' מנחם נאבת, "חרדים אל דברו", נכתב בזמן הנכון. החברה הישראלית, והחרדים בתוכה, עוברת מאז השביעי לאוק' תהליכים של חשיבה מחדש – איש איש לביתו, אך גם כל מגזר ביחס לעצמו. האירוניה שמאפיינת את הגילויים היותר קולניים של המהלכים האלו היא שלעתים קרובות הם דווקא מדגימים בדיוק את אותו הדבר שיש לחשוב אותו מחדש לאור אירועי השנתיים האחרונות. בין האמירות הזחוחות של ה"אמרתי לכם" לאלו של ה"אף על פי כן", הציבור החרדי ספציפית, אולי יחד רק עם הציבור הערבי, מצוי בעמדה רפלקטיבית אותנטית לגבי דרכו. הערבים הישראלים מכך שהלכה למעשה בחרו צד בשעה הגורלית של מדינת ישראל, והחרדים דווקא מכך שהחמיצו את שעת צרת אחיהם. הציבורים האחרים, שממילא שותפים יותר בהתרחשויות של השנתיים האחרונות, מגויסים מדי מכדי לחשוב את חלקם בהתרחשויות לעת עתה.
ספרו של מנחם, במובן הזה, הוא ספר בעתו. ספר המיועד לקהל הרחב, החרדי והאקדמי, ומבקש לחשוב מחדש מושגי יסוד של המגזר החרדי. מנחם מדבר מתוך ואת הציבור החרדי כפי שהוא מבין אותו, גם אם לא באופן שיספק את מי שקנה המידה שלו מצוי ב"עדה החרדית". הספר מבקש לקדם תיאוריה חדשה לגבי מהי חרדיות, ולמרות שלהרבה מהתיאוריה שלו קדמו נסיונות דומים (של אהרון רוז ואחרים) נדמה שמנחם משכללם לכדי תיאוריה שלמה שעשויה להוות אלטרנטיבה ברת־קיימא הן למחקר הקיים בנושא והן להשתתפות החרדית בספירה הציבורית של ישראל.
השליש הראשון של הספר מוקדש, באופן מעט ארכני אך אולי הכרחי, למגבלות של התיאורים הסוציולוגיים של החברה החרדית. המגבלות שמנחם רואה בתיאורים הסוציולוגים ידועות בתוך הסוציולוגיה גופה: ההגדרות לעתים מכלילות היכן שהן היו צריכות להגביל, ומגבילות היכן שהן היו צריכות להכליל. כללו של דבר שמנחם מבקר את הנטייה להשתמש בקריטריונים מסדר־שני, קריטריונים יצוגיים, כדי לאפיין את החרדיות כחברה. כך למשל סקירה של מוסדות הלימוד החרדיים והאם פלוני למד בהם אולי עשויה להיות נכונה עובדתית, אך ביחס אליה נשאלת השאלה לגבי מעמדם של בעלי תשובה. או לחלופין, תיאורים כמו "חברת הלומדים" מתארים ממסד חברתי עוצמתי של החברה החרדית בישראל, אבל ספק רב אם היא משקפת את חסידי סאטמר בברוקלין. כל אחת מההגדרות הללו, ואחרות, ניתנת לתיקונים אד־הוק, אך הסיבה המהותית לפער שבין הגדרות ייצוגיות שכאלה (ובכללן, דיווח־עצמי) למציאות החברתית של החרדיות מצויה דווקא בפער שבין ההוויה החרדית שמחוללת את המוסדות הללו לאוסף הייצוגים שהסוציולוג עשוי למצוא במציאות האקטואלית, שתמיד יספרו לכל היותר על מציאותם של המיוצגים הסטטיים בהווה.
במובן הזה התזה האמיתית שמנחם מציע לה תחרות כלל אינה סוציולוגית, אלא היסטורית. בעוד שהסוציולוגיה תמיד תמצא חסרה מצד הכוח ההסברי שהיא עשויה להציע עבור תהליכים ארוכי טווח, ההיסטוריה – לפחות מצד היומרה שלה – עשויה להציע זירה שתסביר את השינויים של חברה נתונה, התחלפות המוסדות שלה, וכו' באופן שלפחות תיאורטית עשוי לארגן אותם תחת עקרונות מנחים. במובן הזה מנחם גם מראה כיצד סוציולוגים רבים נוטים להתייחס להנחות יסוד היסטוריוציסטיות, ובעיקר בתזת החילון, בארגון של המושגים הבסיסיים שמנחים את מחקרם שלהם בנושא. תזת החילון, בוראיציה היהודית שמנחם עוסק בה, מיוצגת באמצעות האסכולה שהקימו יעקב כ"ץ ותלמידיו במחקר ההיסטורי אודות ראשית האורתודוקסיה היהודית – אך גם לא נמצאת חסרה באסכולות פעילות יותר, כגון זו של דוד סורוצקין. הנחות היסוד הבעייתיות של תזת החילון נחרשו במחקר זה מכבר, ועם זאת, הר' נאבת מודע מאוד לכך שהספר שלו פונה גם לקהל הרחב, ולכן אפשר ללמוד מהספר שלו גם על תזה זו והביקורת עליה.
החלק השאפתני באמת בספר של מנחם נוגע לא רק לביקורת תזת החילון שמצויה בתשתית ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית, אלא בניסיון להציע קווים כלליים לאלטרנטיבה עבורה. לטענת הר' מנחם, החרדיות אינה בעיקר תוצר של המאה השמונה עשרה והמהפכות של העת החדשה. להפך, החרדיות, כפי שהוא מאפיין אותה הן היסטורית והן מצד הפנומנולוגיה שהיא מציעה לעתים מתוך תודעתה העצמית, עומדת על שני יסודות גדולים: (1) התורה והמצוות כעיקר הקיום היהודי, ואף עיקר קיומו של העולם. (2) חרדה לרצון ה'. מאפיינים אלו מצטרפים למבנה היסטוריוגרפי רומנטי בעל שלושה שלבים שמציג, עבור הר' נאבת, חזרתיות בהיסטוריה היהודית: (1) תנועה של התעוררות והזדרזות (חרדה) לקיים את העקרונות שצוינו לעיל. (2) גיבוש מוסדי. (3) הפיכה למגזר. השלב הראשון מתאפיין בדחיפות שמופיעה מדי פעם בהיסטוריה היהודית, תשוקה לקיום תורה ומצוות מעל ומעבר לניסיון לצאת ידי חובה. השלב השני מתאפיין בגיבוש מוסדות שיבטאו את התנועה הזו. השלב השלישי מתאפיין בניוון של המוסדות ואיבוד התנועה היסודית שהיוותה את הרקע להקמתם, איבוד תחושת הדחיפות ונפילה לאינסטרומנטליות, ניכור ואופנות חולפות. חשבו על הניתוח של שפנגלר למשל במעבר מתרבות לציביליזציה.
המבנה הזה אכן חוזר על עצמו בכל מני מקומות בהיסטוריה היהודית הרבה לפני האמנציפאציה, וחוקרים חדים יותר של ההיסטוריה היהודית, כגון יוסף דן למשל, הבינו את החשיבות של התנועות הללו להסבר של החרדיות המודרנית, שבמובן מסוים אינה אלא עוד ביטוי שלהן. כך למשל אפשר לחשוב על חסידי אשכנז כסוג מסוים של תנועה כזו, ואם לא מוכנים ללכת כל־כך רחוק בהיסטוריה, בוודאי שמושג "קהילת הקודש" הצפתי מהמאה ה־16 מהווה ביטוי של "התנועה החרדית" שהוא קודם למאה השמונה עשרה – שבמובן הזה אינה אלא מקרה פרטי לתנועה היסטורית הרבה יותר דומיננטית בהיסטוריה היהודית. במובן הזה מנחם מניח קווי יסוד יותר מדיון היסטורי שיטתי, אבל קווי יסוד פוריים שחוקרים פקחים כבר שמו את לבם אליהם. קווי יסוד שבכוחם להסביר, לפחות בתיאוריה, לא רק את המוסדות החברתיים החרדיים מלמעלה, אלא אף את המניע העומד בבסיס התהוותם. כך הר' נאבת פוסע בין המודעות העצמית של מקצת מהחרדים לתיאורים הסוציולוגיים את החרדים ומאפשר מבט־על על התופעה.
עוד נקודה שבה הר' נאבת מחדש, וכבר אמרו באופן פרובוקטיבי (אך כלל לא חסר יסוד) הוא שבמובנים רבים החברה החרדית, כתנועה, היא אחות של התנועה המסורתית. בניגוד לתנועות ההשכלה ובנותיה השונות, החברה המסורתית והחברה החרדית לא בנויות סביב עקרונות שהוא מכנה "אידאולוגיים" נוקשים, אילו מחשבות יסוד שלאורן רצוי לעצב את המציאות, אלא דווקא סביב עקרונות של אמון והעברה אינטימית של תכני החברה. במובן הזה תבנית האב של החברה החרדית הוא הדגם של התלמיד המשמש את רבו, או שדגם האב של החברה המסורתית היא ההעברה של המסורות מאם לבת. עקרונות התנועה שמנחם מבקש לשרטט אכן אינם עקרונות שלאורם רצוי לעצב את המציאות, דבר שהחברה החרדית מאוד סולדת ממנו. להפך, התנועה החרדית היא תנועה של חיים המיוסדים על תורה ומצוות והמוסדות החברתיים וההיסטוריים הם אינסטרומנטליים לשם תכלית זו. במובן זה הדחייה של הציונות, כפי שהר' נאבת מציג אותה, היא דחייה שנבעה בעיקר מכך שהתנועה הציונית בקשה לערער את יסודות קיום התורה והמצוות יותר מאשר התנגדות פעילה, שגם היא היתה, לעצם הרעיון של מדינה יהודית. לחלופין, הדחייה של הציונות־הדתית נובעת בשל כך שחברה זו ראתה בתכנית היסטורית, מוסדית וחברתית מסוימת את הביטוי לראשית הגאולה – דברים שמאחר והחברה החרדית ממילא מתייחסת אליהם באופן אינסטרומנטלי, תשוקתה לא מוכוונת אליהם. לא אליהם, ולא לעיצוב המציאות בדמותה. כדי להיות חרדים לרצון ה' יש להפגין יותר צניעות.
במובן הזה שווה לדעתי להתעכב מעט על המושג של הר' נאבת של אידאולוגיה. אידאולוגיה, לשיטתו, היא הניסיון לעצב בצורה שיטתית את המציאות לפי עקרונות א־פריוריים של חשיבה באמצעות פעולה חברתית מרוכזת. "התנועה" שמבטאת האידאולוגיה בספרו של הר' נאבת היא של פעילות אנושית – בניגוד להענות צנועה לאל בקיום התורה והמצוות – שמבקשת לכבוש את המציאות. המושג הזה של חברה אידאולוגית מאפיין חברות שהיחס שלהן אפילו לדתיות הוא אינסטרומנטלי. כך למשל הלימוד הדתי־לאומי של התורה מבקש ללא הרף את האקטואליות, ההזדהות, היישום במציאות. בניגוד ללימוד מסוג זה, מנחם מוצא שהדגם החרדי־ליטאי המקובל של לימוד התורה הוא של לימוד עבור־עצמו. במובן הזה הלימוד הליטאי מאפשר ללומד לשקוע בעולם מושגים כמו־מתמטיים שהקשר שלו עם המציאות לוט בערפל, משום שלימוד התורה כשלעצמו הוא התכלית שלו – ולא הכפפת לימוד התורה לרעיונות המנחים של אידאולוגיה מסוימת, נניח, "תחייה יהודית."
במובן זה הר' נאבת משתמש במונח אידאולוגיה באופן המקובל בסוציולוגיה, קרי, תיאוריה אידיאליסטית. לפי התיאוריה האידיאליסטית (שהנה הפשטה קריקטורית מעט של וובר) מה שמניע כוחות במציאות החברתית אלו רעיונות שונים לגבי כיצד מציאות זו צריכה להראות. אצל הר' נאבת תיאוריית־על זו הופכת לתיאוריה נקודתית בכדי לתאר חברות מסוימות שהן אידאולוגיות במובן זה במפגין, הציונית והדתית־לאומית. כפי שכבר ראינו, לתיאור כללי זה הר' נאבת מוסיף את ההבחנה המקובלת בין חברה אורגנית לחברה אינסטרומנטלית, כאשר החברה האידאולוגית היא מקרה פרטי של החברה האינסטרומנטלית לכתחילה – בשעה שחברות אורגנית, כמו החברה החרדית, רק מתנוונות אליה עד התחדשות התשוקה שמונחת בבסיסן. במובן זה, ישנן חברות מונחות תשוקה, וחברות מונחות מחשבה. החרדיות, לשיטת הר' נאבת, היא חברה מונחית תשוקה.
אך מהו יסודה של תשוקה זו? כפי שראינו, התנועה החרדית למעשה מתעצבת סביב שני מונחי מפתח. מונח המפתח הראשון הוא התורה והמצוות. התורה והמצוות, כפי שמסביר הר' נאבת באריכות, אינם רק חוקים שהאדם היהודי נדרש לקיים עבור תכליות כאלו או אחרות, אלא הם תכלית הבריאה כולה. "הסתכל באורייתא וברא עלמא." התורה והמצוות מצויות בתשתית העולם והעולם טפל להן. על רעיון זה, המעמד הטרנסנדנטלי של התורה והמצוות, מנחם מתעכב באריכות כדי להסביר את יסוד הקיום כפי שהחרדיות מבינה אותו, ובמובן זה הספר חורג באופן מודע מתחום הסוציולוגיה ואף ההיסטוריה אל עבר התיאולוגיה. כמובן, יש סימוכין למעמד זה של התורה והמצוות בהיסטוריה היהודית הרבה לפני המאה השמונה־עשרה.
למאפיין יסודי זה של הקיום מצטרפת כאמור התשוקה לקיים את דבר ה'. תשוקה זו מתבטאת במושג החרדה, שבמסורת היהודית שקול במידה רמה למה שרמח"ל מכנה במסל"ש "זריזות", מעין תשומת לב תמידית לכיצד אפשר להדר בקיום התורה והמצוות מעל ומעבר לרף בו חייבים מתוך תשוקה אדירה לקיים את רצון ה'. לתשוקה זו ישנם גם גילויים פתולוגיים, חרדתיים באמת, שבניגוד לדימוי הרווח של החברה החרדית בציבור הכללי – הר' נאבת מקפיד להראות כיצד הדיון בה הוא למעשה פנימי לבית המדרש היהודי והוא כל הזמן חוזר אליו כחלק מהאפיון של "מחלת האהבה" החרדית עצמה.
נמצאנו למדים שלכאורה התיאוריה של הר' נאבת היא ביקורתית במובן כפול: היא מסוגלת לבקר את ההתאבנות של החרדיות והפיכתה למגזר, והייא מסוגלת לבקר, בתוך בית המדרש פנימה, את הדרך הנכונה להיות חרדים לקיום התורה והמצוות. אלא שנדמה לי שהתיאוריה הזו, כתיאוריה ביקורתית, מוגבלת מעט, ויש לעמוד על כך שככל שהיא אכן מסוגלת להסביר את ההיסטוריה של החרדיות, כך היא מונעת מעצמה נקודת ייחוס שתאפשר לראות את החסרונות של התנועה החרדית. נדמה לי שיש לנתח את התיאוריה של הר' נאבת דווקא במונח "אידאולוגיה", אבל הפעם, באמצעות המשמעות שהקנתה למונח זה דווקא המסורת המרקסיסטית.
כדי לעשות זאת, צריך לדעתי להבין שישנה סתירה מובנית בין הנאמנות לתורה ולמצוות כפי שתוארה פה – קרי, הקנייה לתורה ולמצוות מעמד שאינו רק מחייב, אלא טרנסנדנטלי – לתשוקה שמתאפיינת בהיות חרדים לרצון ה'. ככל שהתיאור הזה של התנועות החרדיות מדויק, הוא עומד במתח מובנה עם מה שהר' נאבת מזכיר בקצרה כפוטנציאל של החרדיות להלך רוח רפובליקני. כך למשל נוכל לחשוב על מקרה בוחן מובהק, ההשארות באירופה בניגוד לעלייה לארץ ישראל לפני השואה, כפעולה שנובעת מהתפיסה של הקיום כולו כעומד על בסיס התורה והמצוות, שהתנועה הציונית לא הקפידה עליהם. מדובר פה בחלק מתנועה מובהקת של השמירה על התורה והמצוות – בניגוד להסתאבות של התנועה החרדית לכיוון מגזר עם אינטרסים זרים – עם תוצאות ידועות. עם זאת, דווקא אחרי השואה תנועה חרדית מדויקת זו נמשכה בשאריות הפליטה בארץ בדחף העצום להקים מוסדות שיכוננו את מה שנקרא בספרות "חברת הלומדים" החרדית, וכפי שאוהבים לומר לא פעם, עולם התורה הגדול ביותר אי־פעם. תנועה זו הוקמה בדיוק סביב מוטיבים של תודעת חירום לרצון ה' בעולם. במובן זה, הר’ עקיבא לסרי העיר פעם שהכניסה לישיבה ליטאית מוצלחת מזכירה באסתטיקה שלה כניסה לחדר מיון: האווירה היא כזו שהמצב קריטי, התורה עוד מעט תשכח, ויש ללמוד אותה באינטנסיביות כדי להשאירה בישראל. האסתטיקה של בתי המדרש שאכן מזכירה לא פעם חדרי מיון מעניקה תוקף מסוים לפרשנות הזו.
מקרה הבוחן הזה מאפשר לנו למעשה לראות שדווקא כשהתנועה החרדית בשיאה, תחושת הדחיפות שלה, החרדה לקיים את רצון ה', מתבטאת באופן שמנוגד לכל הלך רוח רפובליקני אפשרי שלוקח בחשבון את הטווח הארוך בקור רוח. ההסתכלות על רצון ה' עצמו, הניסיון להבינו ולהיות חרדים אליו, כשלעצמה אכן עשויה לעורר את המזג הרפובליקני – אבל אם, כפי שנאמר, לתורה ולמצוות ישנו מעמד טרנסנדנטלי, הפרשנות היחידה לרצון ה' לא יכולה להיות אלא קיום התורה והמצוות. "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אל ארבע אמות של הלכה." מצד אחד, אנחנו רואים שהתיאור הזה של הר' נאבת עומד יפה עם התיאור הזה שציינו. אולם מצד שני אנחנו רואים שדווקא משום כך הפעולות, המוסדות, שמיוצרים באופן הזה הם קצרי רואי כמעט בהכרח. הר' אביעד חסדיאל העיר לי שבתיאוריה ניתן לרבד את היחס לתורה ולמצוות כך שמצד אחד הם ישמרו על מעמדם הטרנסנדנטלי, אבל מצד שני התשוקה בתוך המציאות לקיימם תגלה גמישות מסוימת ביחס לתכליות יהודיות אחרות. ואכן ייתכן שבתיאוריה הדברים עשויים שלא לסתור. דא עקא, שברגע שמכניסים ריבוד שכזה לתיאוריה, היא פוסקת מלהיות תיאור נאמן של התנועה החרדית בהיסטוריה – שדווקא הסתירה המובנת בתיאור התנועה החרדית ברמה המעשית מספקת.
למעשה, בקווים כלליים התיאוריה של הר' נאבת לגבי החרדיות משכנעת, גם אם נותרה הרבה עבודה תיאורטית לעשות. הרבה מהספר מוקדש להזמה של דעות־קדומות אחרות בנושא הזה של החרדיות, והדיון בתיאוריה הפוזטיבית שמציע הר' נאבת נותר לראשי פרקים. הפריזמה המסקרנת באמת להבין את הסקירה של הר' נאבת את התנועה החרדית מצויה דווקא מתוך האופן שבו הוא מצליח לתאר אותה מצד התיאולוגיה שלה. שם, כפי שראינו, מצוי גם הפוטנציאל הביקורתי שלה. אין לי אלא לחכות לעבודתו הבאה של הר' נאבת בתחום זה, שנרמז שהיא כבר בתהליך.