הפוסט הזה נכתב בין השאר בהשראת הדוקטורט של ד"ר גילה להב־שניר שבימים אלו אני עובד על העריכה המדעית שלו, הקורבן המקראי (Forthcoming).
אחד הקווים המעניינים בכתיבה האפולוגטית היהודית בעת המודרנית זה מידת המאבק הגלוי שלה עם הנצרות. לאחר הרבה זמן שהלכה למעשה היהודים לא יכלו לבקר את הנוצרים בגלוי, האמנציפאציה והתרבות הפוליטית החדשה ששטפה את אירופה הלכה למעשה אפשרה ליהודים לבקר את הנוצרים בגלוי. לביקורת הנצרות, בהקשרים האלו, כמעט ואין תפקיד אמיתי בלהגיע לדיון עם האמונה הנוצרית. התכלית של רוב הויכוחים הללו, של הספרות האפולוגטית הזו, הוא כמעט פנים יהודי לחלוטין. כך למשל צבי טאו (הרב המרכזי של הזרם ישיבות הקו בציונות הדתית) עשוי לעשות קרייקה שלמה מכיצד הנצרות והשפעתה היא "תקלה" בהיסטוריה והיא שורש כל הטומאה שיהודים אחרים (תמיד יהודים אחרים) נגועים בה. אלא שכפי שנראה, מלבד זה שלעתים הספרות הזו מעניינת כשלעצמה, השורשים שלה לא חוזרים ליהדות הרבנית של הראשונים או האחרונים, אלא לראשית הספרות היהודית של אחרי האמנציפאציה.
ספציפית, כמובן, לדמותו של אברהם גייגר. לאחרונה נתקלתי במסגרת העבודה שלי במאמר מהמם שלו בשם Erbsünde und Versöhnung Tod ("החטא הקדמון והמוות המכפר", 1872) בו למעשה גייגר, אבי הרפורמה היהודית, משתמש באפולוגטיקה האנטי־נוצרית כדי להלחם במגמות מסוימות בסידור התפילה היהודית שלטענתו הן תוצאה של השפעה נוצרית. כמובן, גייגר לא היה הראשון. הדרכים לסמן הבדלים עדינים בין הנוצרים ליהודים נסללו כבר על־ידי דמויות כמו משה מנדלסון. אלא שאני חושב שהמאמר הספציפי הזה מדגים היטב כיצד הכתיבה האפולוגטית היהודית למעשה כיוונה את עצמה למטרת פנים יהודיות. אפולוגטיקה מסוג זה, לעתים רחוקות אם בכלל, נועדה על־מנת להתנגח בנוצרים ממשיים.
המאמר של גייגר עצמו מציע שהנצרות הסורית השפיעה על התעצבות התפיסה של התלמוד הבבלי את סיפור הבריאה וסיפור העקדה. ברמה ההיסטורית, נדמה לי שגם אם נרצה לסמן השפעה נוצרית על היווצרות המדרשים שגייגר תוקף (ושאכן מתקרבים לתפיסת "החטא הקדמון" הנוצרית) נצטרך היום לעשות עבודה אחרת לחלוטין. במידה מסוימת מי שניסה להתחיל לעשות עבודה דומה (עם כי, מפוזיציה הפוכה) הוא דניאל בויארין בספרו Dying for God (1999). מלבד זה, הרבה ממה שגייגר סבר כנראה שהוא השפעה נוצרית (כמו המוכנות של יצחק להקריב את עצמו בעקדה) כנראה היה נוכח בזרמים היהודיים הלא־פרושיים לפני המדרשים שמייחסים לו זאת, כפי שאפשר לראות ברבות מן התעודות הרלוונטיות שהתגלו במאה העשרים.
כך או כך, הטענה המרכזית של גייגר מרתקת ועל־פניו נדמה לי שיש בה הרבה מן האמת – ואת הויכוח ההיסטורי אשאיר לפעם אחרת. הנצרות מסתמכת על שתי טענות חזקות: (1) האנושות מצויה במצב של חטא שאין לה דרך להוציא את עצמה ממנו. (2) כפרה אפשרית באמצעות קורבן שירכך את הזעם האלוהי ויאפשר את המשך קיומה של האנושות. לטענת גייגר, ההנחות האלו יצרו את הבעיות שהסיפור של החטא הקדמון פותר. האדם אמנם נולד חופשי מחטא, אך משעה שאדם הראשון חטא כל האנושות מצויה בחטא התורשתי. אבל עדיין נותרה הבעיה של כיצד האדם ישתחרר מהחטא. ישו, במובן הזה, הוא פתרון משום שטבעו לפחות חלקית אינו אנושי, והאקט של ההקרבה העצמית שלו מאפשר לכפר על החטא התורשתי האנושי.
הטענה של גייגר היא פשוטה: בסיפור עצמו אלוהים אמנם מזהיר את אדם וחוה שאם הם יאכלו מן הפרי הם ימותו, אך הלכה למעשה העונש הזה מעולם לא נכנס לפעולה. העונשים שאדם סופג בפועל זה שהוא יצטרך לעבוד את האדמה בזיעת אפו כדי לאכול, והעונש של חוה הוא שלידתה תהיה קשה והיא תהיה כפופה לשלטונו של אדם. אין פה שום הכחשה חדשה, משתמעת או מפורשת, של היכולת של האדם להתגבר על חטאו שלו. אין פה שום חטא קדמון שמועבר הלאה לצאצאים. גייגר ממשיך ומראה עוד דבר מעניין: שהעמדה לפיה יצחק היה מוכן להקריב את עצמו חדרה לספרות חז"ל (ולתפילה), ומצביע על הראייה הנסיבתית שהרעיון לקדש את אמונת הבן שמקריב את עצמו הוא המשך של רעיון הכפרה הנוצרי על הנפש האנושית החוטאת ביסודה. גייגר סובר שקורבן אדם, גם כזה שמקריב את עצמו, זר לרוחה של היהדות במהותה, ולכן שולל את הפרשנות הזאת של עקדת יצחק.
זהו למעשה הלקח המרכזי של המאמר הקצר של גייגר. יש לערוך רויזיה לתפילה של ראש השנה שאלמנטים זרים הוכנסו בה. המשחק מראש היה מכור כדי לבצע שינוי בליטורגיה היהודית שהאורתודוקסיה היהודית המתהווה התנגדה לו. אבל מעבר לשימוש הזה באפולוגטיקה, נדמה לי שעדיין יש גרעין אמת בטענה של גייגר: הסיפור המקראי הוא באמת לא סיפור על אדם נצחי שאחרי האכילה מעץ הדעת הופך לבן־תמותה. ההנחה לפיה האדם כפוף לאיזשהו חטא קדמון שעבר בירושה מהאדם הראשון גם היא לא מופיעה במקרא ולא משחקת בו תפקיד.
עם זאת, צריכים לציין שתי הערות לגבי מסורת הפרשנות. ראשית, כפי שכבר ציינתי, היו בזרמים היהודיים הלא־פרושיים ראיות לפרשנות מהסוג הזה, וללא ספק אלו חדרו גם לפרושים וגם לנוצרים – מי פחות ומי יותר. שנית, הג'אנר הזה של הסיפור שמסביר אל התמותה האנושית כשלעצמה באמצעות סיפור מיתולוגי טיפולוגי ללא ספק קיים בספרות של המזרח הקרוב שאנחנו מכירים. השאלה אם זהו אכן הסיפור המקראי שעומד לפנינו.