דיון מקרי עם חבר בתפיסת החוק של רוזנצוויג הזכיר לי שלביקורת שכתבתי עבור “השילוח” אודות “מרטין בובר: חיים של אמונה וסתירה” (מנדס־פלור 2025) ו”מרטין בובר והחשיבה הדיאלוגית: חקר ושיח במלאת מאה שנים לספר ‘אני ואתה’” (2025) היה סעיף שלם שמפאת המקום נאלצתי להשמיט, אבל נראה לי שהפרסום שלו הוא לא חסר עניין. מבלי לעבד את החומרים עוד, אני מעלה פה את הדברים שמבחינתי הם השלמה הכרחית.
מקרה בוחן: הדיון של רוזנצוויג ובובר במהותה של ההלכה
כזכור, בובר ופראנץ רוזנצוויג היו, עד סוף ימיו של רוזנצוויג, חברים קרובים לא רק ברמה האישית, אלא כמעט אחים ברמה ההגותית. עם השנים רוזצנוויג בנה לעצמו תפיסה – שהנה רחוקה מזו של האורתודוקסיה היהודית, כפי שנראה – של ההלכה היהודית שאפשרה לו להתקרב ולאמץ לחיקו אי־אלו מצוות. התקרבות זו הגיע לידי ביטוי פומבי עם פרסומו של מכתב פומבי לבובר בשם “הבונים”. המכתב הצית בין השניים תכתובת שנידונה מאז רבות, בין השאר בספרים הנזכרים פה. מה שהופך תכתובת זו למרתקת היא שבובר מעולם, לכאורה, לא ענה תשובה סופית כלשהי למדוע חוק (ובפרט, מצוות התורה), משהתנוון, לא יוכל בנסיבות חיים חדשות לחזור ולהפוך להיות חוק אלוהי, בדיוק במונחיו של בובר. כך למשל בביוגרפיה האינטלקטואלית מנדס־פלור מציג תזה מרתקת לפיה תשובתו של בובר נתנה עשר שנים לאחר התכתובת, ברומן שלו גוג ומגוג.[1] מהצד השני, אדמיאל קוסמן פרסם באנתולוגיה תקציר בעברית למאמר שהוא פרסם בנושא תחת הכותרת “’אהיה אשר אהיה’: משמעות הפרשה המקראית (בשמות ג) להבנת היחס אל ההלכה בדיוני בובר־רוזנצוויג”.[2] הדיון של קוסמן בנושא מנסה לנוע ממושג השמיעה המקראית של בובר אל עבר יחסו השלילי לחוק באשר הוא חוק, כולל זה של המסורת היהודית.
בקריאה של קוסמן, רצוי להציג שני דגשים. ראשית, נראה שקוסמן קורא את תשובתו של בובר באופן שטראוסיאני,[3] כביכול ישנו רובד אזוטרי אצל בובר שחשיפתו להמונים יכולה להזיק. אלא שהאופי של הדיאלוג שהיה אישי תחילה בין בובר לרוזנצוויג ופורסם רק מאוחר יותר מטיל ספק לדעתי בסוג כזה של פרשנות. שנית, נראה שקוסמן משייך את התנגדותו של בובר לאימוץ המצוות ככזו שנסמכת בסופו של דבר נסמכת על הומניזם אוניברסלי ששייכות פרטיקולרית למסורת היהודית מוציאה:
לפי הבנתי, בובר בחר להישאר במקום החופשי לחלוטין כאדם (ולאו דווקא כיהודי) בפני אלוהיו, חופשי מכל צווים והוראות־מקובעות־מראש – ולהקשיב כל ללא תנאי לדבר־האל הנאמר לו בכל רגע ורגע מחדש – ורוזנצוויג לעומתו חש כי בהוראות ובקווים המנחים של ההלכה – המשייכים אותו למסגרת היהודית – יש כדי לסייע למבקש־הדרך להתקרב אל האל כיהודי – ו’לשמוע’ מ’מקום גבוה’ יותר מבחינתו את דברו של האל.[4]
מסקנה זו של המאמר של קוסמן מרתקת בשני מובנים חשובים. ראשית, משום שמשתמע ממנה מחויבות מעניינת של בובר לאפיון מוציא של יהודי לעומת אנושי. האדם הוא זה המשוחרר לחלוטין מכל הצווים וההוראות־המקובעות־מראש והיהודי המסורתי – או לפחות, רוזנצוויג – אינו. לגבי כך נסתפק בציטוט, מאוחר בדווקא, של בובר:
בצורה זו, דרך עבודה רבה, ניסיתי לבשר את התורה החסידית של החיים לאדם המערבי של היום. נאמר לי מספר פעמים שאני צריך לשחרר את התורה [=החסידית] הזו, כפי שאנשים אומרים, מה”צרות הקרתנית [=היהודית]” ולבשר אותה כתורה בלתי מוגבלת לכלל האנושות. לקחת דרך כללית שכזו, בעבורי, היה מעשה שרירותי לחלוטין. בכדי לבשר מה ששמעתי לעולם, אין צורך שאצא לרחוב; אני יכול להשאר עמוד בדלת של בית אבותיי; אפילו המילה שנאמרת פה לא נאמרת לשווא.[5]
אשתו היתה עוד פחות נחמדה בנושא הזה.[6] הזהירות הפילולוגית של מנדס־פלור בנושא הזה היתה לציין שעבור בובר המתח הזה בין הפרטיקולריזם והאוניברסליזם אפיין את כלל הגותו.[7] אולם הפרשנות של קוסמן, באספקט הספציפי הזה, מאפשרת לנו להבין בדיוק את התזה הפותחת שלנו. האם יש עוד מקום היום בחברה הישראלית לאחד כבובר? הרי אם אינו יכול לנקוט בעמדה אנטי־הלכתית מובהקת (כפי שאכן נקט) שלא מתוך נקודת מוצא אוניברסלית לחלוטין, אלא, כפי שבובר עצמו מציע במפורש,[8] מתוך עמדה שיש בה קשר אישי ויהודי עמוק למשמעותו האפשרית של החוק היהודי שהיא גבוה מהמשמעות שרוזנצוויג מוכן לשייך לו – הרי שאינו נכנס בקלות לסד הסוציולוגי שמאפיין את הפוליטיקה הנוכחית בישראל. במובן זה גופו כאילו קולו של בובר מסרב להשמע במציאות הנוכחית של ישראל.
פרשנות מעניינת יותר פילולוגית, אך שאולי לא פותחו דיו תיאולוגית, מוצגת בידי מנדס־פלור. לטענתו, את התשובה האחרונה של בובר למנדס־פלור עלינו לחפש לא בהערת השוליים שהוסיף בובר לפרסום של הדין־והדברים שלו עם רוזנצוויג בנושא הזה ב־Offenbarung und Gesetz (”התגלות וחוק”) ב־1936/7,[9] אלא דווקא ברומן שלו גוג ומגוג מ־1941, שם, לדברי מנדס־פלור, הוא מלביש את הדיון שלו עם רוזנצוויג בדיאלוג בין “היהודי הקדוש מפשיסחה” (=בובר, איתו בובר מזדהה במבוא למהדורה האנגלית) לישעיה (=רוזנצוויג), השמש שלו. ההלימה הפילולוגית עם התכתובת בין בובר לרוזנצוויג היא לא פחות ממדהימה.[10] בדיון שמתגלגל בין שתי הדמויות הללו, היהודי הקדוש מספר שבילדותו היה נוהג להמתין לפני התפילה עד שהתלהבותו תעורר אותו להתפלל. אבל ישעיה עונה תשובה בזו הלשון:
[ישעיה פונה ליהודי הקדוש:] “ [...] קודם שאני נפטר ממך רוצה אני לומר לך דבר. פעמים אתה מחכה בתפילה להתלהבות, כשם שעשית בימי נעוריך. דבר זה שאתה עושה לא טוב הוא. הרי אין אנו מתפללים מה שעולה על לבנו. נכנסים אנו במערכת התפילה שהותקנה ע”י אבותינו מדורי דורות. נכנסים אנו בה, כלומר לא אני ואתה, אלא כל העדה המתפללת, שאני ואתה איננו אלא חלק ממנה. מה שעולה על לבך יכול אתה לומר לבוראך כשאתה מקיץ בעלות השחר, או כשאתה יוצא מן העיר להתבודד. התפילה יש לה מקומה ועתותיה, ועלינו לנהוג בהם כבוד”.
“הגם אתה מוכיח אותי על כך, ישעיה?”, קרא “היהודי” בעצב. “מה שאתה אומר אמת הוא, אבל כלום אינך יודע שאין זו אלא חלק מן האמת? [...נאום קצר על חידושי החסידות...] כדי שתהא המלה לחיה, זקוקה היא לנו. אכן יש לה עתותיה, אבל מי ששוהה ומחכה אינו עושה כדי להקל על עצמו. הוא מחכה עד שיוכל להכנס כולו בתוך התפילה, מכיוון שעם כל בדידותו הרי הוא מכשיר תחיית העדה. [כמו החסידים שנזכרו] בשעה שאני עומד לבדי לפני השם־יתברך, אין אני מתכוון לי ולאלוהי אני, אלא לכנסת ישראל ולאלוהי ישראל”.
“אין זו דרך”, אמר ר’ ישעיה בעצב, שלא היה נופל מעצבו של “היהודי”. “כשתמצא תלמידים, יעקב יצחק – וברי לי שתמצא רבים וגדולים – יהיו קצתם סותרים אותך במעשה. מעשיהם יהפכו את רצונך לניגודו. [...]”[11]
הקריאה הזו של מנדס־פלור, אפשר לטעון, לא מציעה לנו “דוקטורינה” של בובר בנושא התפילה, כזו שתוכל להוות תשובה לשאלותיו של רוזצנוויג\שעיה. אבל כפי שבובר חזר ואמר הרבה, אין הוא מציע דוקטורינה.[12] עם זאת, אפשר לדעתי ללמוד מהדיון הזה שמערכת היחסים של בובר עם המסורת היהודית היא מורכבת בהרבה מזו ההומניסטית־אוניברסלית של היהודים המתבוללים,[13] ושמכל מקום נראה שהדיון ביניהם הסתיים בעצב, אבל בחברותא עמוקה. חברותא שלא בטוח שבישראל של ימינו היא יכולה לזקות להדהוד, שכן היא דורשת מידה אמיתית של מעורבות במסורת ישראל מצד אחד, וכבוד אמיתי לאורח חייו ואמונותו – מילה שבובר השתמש בה בתכתובת בהקשר הזה בכובד ראש רב – של השותפים לחיים.
עוד, עולה מהדברים שההתנגדות של בובר לשמירת המצוות מקורה, כאמור, דווקא במשמעות הגבוה יותר שהוא מייחס להן, לכל הפחות לדעתו, מרוזנצוויג. שאיפתו של בובר היא למצווה שתהא חלק מחיי מצוות שלמים וחיים. הוא אינו מוכן לאשש את החוק האלוהי, ולו בחלקו, אף אם קול שדי נשמע לו, עם התקדמות גילו, מחלק מהמצוות.[14] אוכל להציע בזהירות שדווקא המשמעות שבובר מיחס לשמירת המצוות מחייבת אותו לא להתפשר על קיום חלקן באופן מחויב וחי, משום, ככל הנראה, שכל קיום שכזה מניח שהפירוד בין מצוה חיה ומצות אנשים מלומדה. זהו כמעט טיבו של חוק, שעם חוק אנושי נראה שבובר מוכן לסלוח לו, אך לא כך לגבי חוק שמתיימר להיות אלוהי. גם עם הטיעון של רוזנצוויג, ישנה הנחה לפי המצווה שנעשית מתוך כורח פנימי־אינדבידואלי תוביל לכך שהיא תוכל לחזור ולהעשות אמיתית, שיהיה אפשר לשמוע את דבר אלוהים ממנה. ממילא המצווה לא שלמה לכתחילה, ואין לקבל אותה כמערכת קבועה.
בנקודה הזו, נדמה לי, המרחק בין ייצוגו הספרותי של בובר בדמות “היהודי הקדוש” לבובר האישיות ההיסטורית מצטמצם – ולא לחינם רוזנצוויג הטיח בו שהוא “עיכוב הקץ”.[15] “מכיוון שעם כל בדידותו הרי הוא מכשיר תחיית העדה.” במובן זה בובר היה ונשאר ציוני במובן האותנטי: מחויב לחברה יהודית מתחדשת שלגביה המציאות ההיסטורית הנפולה לא עומדת. אפשר שהעדר הדפוזיה הרוחנית בין החלקים השונים בחברה הישראלית הוא, בהקשר הזה, סימפטום בדיוק להעדר החזון הזה לגבי תחיית העדה. כי אכן, אם כל מה שיש זה מה שלפנינו, עלינו להקשות את המסילות כמה שניתן ולהגיע לפשרות איפה שלא ניתן. אבל אם העדה מסוגלת להיות יותר מכפי שהיא כיום, מי אנחנו שנכבול אותה למצוקה של עצמנו?
[1] מנדס־פלור 2025, 136-141.
[2] אנתולוגיה, 206-228.
[3] שם, 220-221.
[4] שם, 228, הדגשים במקור.
[5] Buber, Martin. “Der Chassidismus und der abendländische Mensch”. Band 17 Chassidismus II, edited by Susanne Talabardon, Gütersloh: Gütersloher Verlagshaus, 2016, pp. 304-314, 314, originally published in 1956/7.
[6] מנדס־פלור 2025, 17-18.
[7] שם, 4-5.
[8] “בשבילי עומדת בעינה השאלה האחת, שבנפשי פנימה תהום אל תהום קורא אותה.”, מרדכי מארטין בובר, חילופי אגרות, כרך שני (1938-1918), תרגמו מגרמנית יהושע עמיר ומרים רון, ירושלים 1990, 199 (הדיון של קוסמן מתעלם משורה זו ככל הנראה כפתוס, אנתולוגיה, 219); עיינו אף בנושא אחר את החשיפה הביוגרפית של בובר כלפי מתי ואיך הוא הפסיק לשמור מצוות: 126-7; ככל הנראה בובר עצמו מכוון את רוזנצוויג לפרשה זו במהלך הדיון על מעמדה של ההלכה כ”סוד הגנוז” עמו שהנו בו בעת ביוגרפי וגם כזה שרוזנצוויג כבר נחשף אליו, 151-2 (השוו: אנתולוגיה, 216(.
[9] “Offenbarund und Gesetz”, in: Almanach des Schocken Verlags auf das Jahr 5697 (1936-37), 1936-7.
[10] מנדס־פלור 2025, 140-141.
[11] מרטין בובר, גוג ומגוג, ירושלים 1967, 82-83: זה המקום לציין שלמצער בתרגום לעברית מנדס־פלור 2025 לא טרחו בהוצאה להעביר את הערות השוליים שמפנות לתרגומים באנגלית למקומות בהם קיים תרגום מקביל לעברית. אף לא במקרים שהמקור עצמו בעברית, כמו פה.
[12] Martin Buber, For the sake of Heaven: a chronicle, trans. Ludwig Lewisohn, New York 1945, xiii.
[13] מה שרוזנצוויג ובובר מכירים כמסורת “הליברלית” בהקשר ההיסטורי בו הם כותבים.
[14] בובר 1990, 179.
[15] שם, 176; השוו: הדיון בבובר 1967, 215.