מוסריות בשיח הציבורי – בין מקינתאייר לוויליאמס
האם מוסר משרת את השיח הציבורי שלנו או משחית אותו ללא היכר? אני בוחן את התפיסה של אלסדייר מקינתאייר וברנרד וויליאמס לתופעה של המוסר ומנסה לשרטט אלטרנטיבה.
לעתים תכופות אנחנו שומעים שעלינו לעשות משהו או להמנע מלעשות אותו מטעמי "מוסר". התופעה הזו בעלת שני צדדים. מצד אחד ישנם אינטלקטואלים, במיוחד פילוסופים, שרואים ב"מוסר" תחום התמחות מיוחד. לתחום הזה יש מוסכמות, אופן ניהול דיונים ומסורת פנימית משלו. עוד, נראה שהתחום הזה מאפשר שיפוט לגבי תחומים מעשיים אחרים. כך למשל השופט המוסרי עשוי להתערב בהחלטות של גנרל, מהנדס, ורואה חשבון לא מעמדה צנועה של ביקורת עמיתים, אלא מעמדה עליונה של תחום עליון. במובן הזה מדובר בתופעה אליטיסטית מעט, אלא שכפי שנראה, לא בטוח בדיוק על מה היא עומדת. מצד שני, מוסר זה משהו שכל אחד צריך לדעת, כל אחד מבין אותו, ולכן כל אחד יכול להעלות תביעות מוסריות ולהתבע בידי תביעות מהסוג הזה. במובן הזה למוסר יש הופעות וולגריות לא פחות מטכנוקרטיות. במובן הזה מדובר בתופעה המונית למהדרין. קשה לחשוב על תחום אחר שיש בו כזה פער בין המומחים והיומרה שלהם לציבור הרחב. אבל ישנם מאפיינים ספציפיים לדובר המוסרי ש"מפעיל" את השיחה מהסגנון הזה.
לעתים תכופות מדובר בעמדה של מטיף, או נביא מוכיח בשער. זו כמובן חלק מהמורשת התרבותית הרחבה שלנו של אינטלקטואלים ציבוריים, אבל לעתים נדמה כאילו זה אופן הדיבור היחיד שזמין לאינטקלטואלים מסוימים. למשל, יש במסורת שלנו גם אופן דיבור ששייך למסביר. יש כזה ששייך למיידע. יש כזה ששייך למשכנע. לדיפלומט. למתפלסף. אבל נדמה לי שלא לחינם אופן הדיבור המועדף על אנשים שעוסקים בתחום המוסר שייך דווקא לאופן שיש לו מסורת דתית מפוארת של דרשנות שנועדה להחזיר בתשובה. לעתים תכופות מדי, האינטלקטואל הציבורי שהוא מומחה לענייני מוסר, או לכל הפחות מומחה מספיק כדי לנכס לעצמו את עמדת הנוזף בדיון הציבורי, מגיע עם ערשת צדקנית. התהליך של הצדקנות הוא רפלקסיבי לחלוטין: המטיף מטהר את עצמו מהחטא על־ידי כך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל ונמצא, לפחות לעת הנאום, בעמדה של השופט – עמדה שונה מזו של ה"הם".
הדמויות הללו גם מעוררות כבס מסוג מיוחד. אני חושב שהביטוי המוצלח ביותר בשנים האחרונות לסוג המסוים הזה של האישיות בתרבות הפופולרית היה הכומר “הדרור הגבוה" (The Hight Sparraw) מ"משחקי הכס". לצדקנות לעתים תכופות נלווית סוג מסוים של קנאות. מעבר לכך, נדמה לי שמקורה של תחושת הכבס במקרים הללו היא תוצר של "דילוג על שני הסעיפים" שלא פעם מאפיינת דמויות כאלו. כפי שציינו, הן לא פעם מבקשות לעצמן עמדה טרנסנדנטית כמעט לחלוטין לסדר החברתי, הן מבקשות סמכות כמעט אלוהית לגבי אותו הסדר, ובו־זמנית הן כל־כך חלק ממנו, בעלות עמדה כל־כך מסוימת במסגרת שלו – שנדמה לי שהכימריות של העמדה הזו היא מה שמאפיין אותה באופן עמוק.
הוצאתי קצת זמן כדי לאפיין את סוג הדמות שהאדם המוסרי תופס ביושבו כדן בענייני המוסר משני טעמים. ראשית, כפי שנראה, אתיקה אמיתית אמורה בראש ובראשונה להתייחס לשיקולים של תיאורים ודמויות ברצינות. שנית, משום שאני מבקש לטעון שהאפיון הזה שהצעתי אינו אקראי, אלא הוא נובע ממבנה תיאורטי שגם אלסיידר מקינטייר וגם ברנרד וויליאמס שמו עליו את האצבע כמושא לביקורת.
אז מהו בעצם מוסר? נתחיל מהתיאור של מקינתאייר, משום שבמובנים מסוימים הוא מקיף יותר, ונעבור לאחר מכן לתיאור של וויליאמס. לבסוף אנסה להציע קווים מנחים לאלטרנטיבה במסגרת של השיח הציבורי.
לשיטת מקינתאייר, למוסר יש שישה מאפיינים. (1) מוסר הוא בבסיסי ניטרלי מבחינה דתית, ומשכך הוא משתייך להיסטוריה של החילוניות. המוסר אמור להיות תקף בלי־קשר לאמונות דתיות ספציפיות, שלכל היותר עשויות לשמש לו כתנא דמסייע. (2) המוסר "כובל" אוניברסלית, ללא קשר למעמד חברתי, תרבות וכו' ולכן צריך להיות ידוע בידי כולם. (3) המוסר משמש כמשענת נגד לתשוקות שלנו. הוא מגביל אותן, ומחייב אותנו לקחת בחשבון את הצרכים של אחרים. במילים אחרות, הדיון המערבי שצומח ב"אגואיזם" קשור במיוחד בעלייתו של המוסר – שמצד אחד תלוי בו ומצד שני אמור לשמש לו כתרופה. (4) המוסר הוא מופשט, בעוד שפעולה אנושית היא מאוד ספציפית. המוסר הוא ניטרלי ביחס לחיים הספציפיים, לבחירות הפרטיות של האינדבידואל ובמיוחד לגבי איזה סוג של חיים האינדבידואל עשוי לאמץ לעצמו. (5) מוסריות היא השופט העליון של מסורות אתיות מתחרות. כך למשל שמרנים וליברלים יטו להתייחס למוסר כשופט בלתי־תלוי עליו שניהם, לכאורה, נסמכים כדי ליישב את הסכסוכים שלהם.
(6) המוסר מעלה סט מאוד ספציפי היסטורית של בעיות. בעיה ספציפית שעולה למשל היא מידת האי־תלות שאנחנו יכולים לייחס להחלטות של מאן־דהוא כאשר אנחנו שופטים אם הוא קיבל את ההחלטה שלו בעצמו. בעיה אחרת היא זו של הזכויות הטבעיות. בעיה נוספת היא של מקסום הרווחה של כולם. כל תביעה כזו, כל בעיה כזו, יש לה תוקף אבסולטי. התוצר הוא חברה שזעה באגרסיביות מהחלטה בעלת הגיון מסוים אחד להגיון מסוים אחר. במיוחד, מבקש מאיתנו מקינתאייר לזכור, שזיהוי הדפוסים של הרטוריקה הציבורית בנושא מקבלת ערך של "שיטה" שאנחנו מודעים לכך שלא תמיד היתה ושהיא לא בהכרח הטובה ביותר – אבל נדמה להכרה הזו אין כוח רטורי. המערכת הזו של המוסר היא עצמתית במיוחד.
עבור וויליאמס, היסוד של המוסר זה המחויבות של הפרט כלפי איזושהי חובה אוניברסלית. וויליאמס עושה הרבה עבודה כדי להראות שמה שהוא מכנה "המערכת של המוסר" למעשה מציב סוג מאוד מסוים של רציונליות שלדעתו כבול כמעט לחלוטין למסורת הדתית הנוצרית בגרסתה הקאנטיאנית. היינו חושבים שהאפיון הזה של וויליאמס את המוסר סותר את האפיון של מקינתאייר, אבל זה נכון רק חלקית. וויליאמס מדבר על כך שהאדם שחושב באופן מוסרי רואה את החיים שלו עצמם, על כל המעשים וההחלטות שבהם, משהו שזקוק להצדקה חיצונית. התמונה היא של Dies Irae. לדעתו של וויליאמס, התמונה הדתית הזו פגה־תוקף, ונראה שלפחות מקינתאייר למשל לא נזקק לה. אבל הקשר למסורת הדתית מסביר חלק מהמאפיינים שדיברתי עליהם לעיל. הפעילות המסוימת של הדרשן צומחת מההקשר של יום הדין הקרב ובא והפעילות הענפה של ההחזרה בתשובה.
מעבר לכך וויליאמס סובר שתיאוריות של המוסר נכשלות מאוד בהבנת המגבלות של התבונה המעשית, קרי, הפעילות שאנחנו עושים כדי להבין מה לעשות. נדמה שתיאוריות מוסריות מודרניות לא מסוגלות לתת דין־וחשבון ספציפי להטרוגניות של החיים המעשיים. קשה לדמיין תיאוריה אחת שתסביר הן למה חברים הם דבר חשוב מסיבה מסוימת, אבל גם צדק חשוב מסיבה אחרת. במובן הזה לתיאוריות מודרניות של המוסר יש תפקיד מיוחד בהסתרה של הממד הטרגי שהחיים לפעמים לובשים ומותירות את החיים, למעשה, ערומים מול השאלות הקשות ביותר. במיוחד, סובר וויליאמס, תיאוריות של המוסר (וכאן עלינו לזכור את כל ענייני הזכויות ומקסום התועלת) מתעלמות מכך שלעתים יש בחירות שמוצדקות על רקע הסיבה שהן הבחירות שלנו.
אם נעשה אתנחתא קצרה, נוכל לומר כך: אם תבקשו דין־וחשבון היסטורי רציני לעליית המערכת של המוסר כתופעה חברתית וביקורת חברתית־פוליטית, הספר ללכת אליו יהיה קונפליקטים במודרנה של מקינתאייר. מצד שני, אם תחפשו דיון אנליטי שמתעמת חזיתית עם התיאוריות הרווחות ביותר של המוסר באקדמיה, הספר ללכת אליו יהיה אתיקה ומגבלות הפילוסופיה של וויליאמס. שניהם כמובן עושים את שני הדברים, אבל אלו נקודות החוזקה של כל אחד מהם. לצערי, לא אוכל להכנס לכל השיקולים התיאורטיים מדוע התמונה הזו הלכה למעשה מונעת מאיתנו אתיקה תקינה של החיים האנושיים ויש לנסות לחפש אלטרנטיבה.
עם זאת, התיאור בתחילת הדברים אמור לתת לכם כיוון מסוים למדוע שני הפילוסופים הללו שוללים למעשה את תנאי הדיון של המוסר. הוא אמור לעשות את זה משום שתיאורים, בטבעם, מכילים שלל מחשבות אפשריות ואפשרויות הכוונה לחיים שלנו. למעשה, הם וריאציה דקה של סיפורים. כאמור, אם בכל זאת נדמה לכם שאתם צריכים יותר, ההמלצות שלי לפניכם.
אז מהי האלטרנטיבה, לפחות מבחינת השיח הציבורי? נדמה שהקונצנזוס הוא שיש טעם רב בדיבור על אינטרסים שונים שיש לאנשים ולקבוצות שונות. ללא־ספק, כפי שמציין וויליאמס, לתיאוריה של האינטרסים בגרסתה המרקסיסטית יש שלל בעיות, בראש ובראשונה פוליטיות. אך הדיבור על אינטרסים מגיע עמוק יותר במורשת התרבותית שלנו, ואינו מחויב לפרשנות הלניניסטית, למשל, למרקס – לפי אם אני יודע את האינטרס של מישהו עליי לכפות עליו את טובתו. למעשה, בין ידיעת האינטרס למה לעשות לגביו ואיך לעשות לגביו יש פער גדול למדי. אינטרסים הם דברים שיש לאנשים ולקבוצות שאמורות להנחות את תהליך קבלת ההחלטות שלהן. בין אינטרסים יש דין וחשבון, ולעתים תכופות פשרות מוצדקות. גם זה חלק אינהרנטי מהשיח סביב אינטרסים.
מעבר לכך, דאגה מודרנית מסוימת עשויה להיות שיש מעשים מסוימים שאסור לעשותם כי הם עוברים על משהו כמו הזכויות הטבעיות, או מנוגדים לחלוטין למקסום התועלת של כולם ללא קשר לפוזיציה חברתית והיסטוריה אישית. אך נדמה לי שזו דאגה חלשה במיוחד. גם עבור אריסטו, למשל, ישנם דברים מסוימים שאל לאף אדם לעשות: כמו למשל לרצוח את הוריו. אבל אם נחשוב על כך לעומק התחום הזה הוא התחום החריג בהחלט של החיים האנושיים, ואין טעם לנסות לבסס את כל החיים שלנו סביב החלטות מהסוג שנעשות בתנאים כל־כך בלתי רגילים. למעשה, ההפך הוא במידה הרבה הנכון. כמי שמקינתאייר מציין, השימוש התכוף בקטגוריות של "לא מוסרי" יוצר אינפלציה בלתי־סבירה בשיקולים המעשיים שלנו. אנחנו נעשים גמישים באופן בלתי רגיל כאשר מצד אחד זה "לא מוסרי" לכפות על ילד להתפלל שמונה־עשרה וזה גם "לא מוסרי" לענות אנשים על לא עוול בכפם. במקום זאת ההמלצה תהיה להשתמש במה שפילוסופים (ולעתים תכופות יותר, פילוסופיות) מכנות "תיאורים עבים". תיאורים עבים הם תיאורים אתיים טעונים לא־רדוקטיביים כמו "ערמומי", "שאפתן", "ציני" וכיוצ"ב. כמו "הצדקנות" שראינו בתחילת הדברים, זה ביטוי שמכיל הרבה, מיוחד למצב ומאפשר לשמר את המשקל הנכון ששפה מעשית נזקקת לו.