טומאה וטהרה אצל הומו נקאנס
ניסיון לקדם את ההבנה של הקטגוריות של טומאה וטהרה באמצעות סיפור מתוך "חקירות" של הרודוטוס ושימוש במחקר של וולטר בורקרט.
ברקע העיסוק שלי בשנים האחרונות בנושא של מזל עומדת הנחת עבודה פנומנולוגית היסטורית מסוימת. הנחת העבודה שלי היא שהאדם המודרני, ככל שזה נוגע לתחום החשיבה, לא מסוגל יותר להבין את התחום של המזל כחלק אינטגרלי מהעולם שבו הוא חי. נכון לעכשיו נשאיר את זה כהנחת עבודה שאני עובד איתה ואין לה הצדקה כשלעצמה. עם זאת, ככל שעבדתי עם הנחת העבודה הזו גיליתי שתחומים שלמים שנדמה לי שהם בלתי חדירים לחלוטין להבנה המודרנית כל עוד התפקיד של המזל לא יובן כהלכה במסגרת שלהם. תחום שכזה הוא תחום הטומאה והטהרה, והוא כמובן לא היחיד. האינדיקציה שלי פשוטה למדי. אם אתם קוראים מחקר אנתרופולוגי או בחקר הדתות ומעבר לסימפטיה הרגעית שהכותבים המוכשרים יותר בתחומים אלו בהחלט עשויים לעורר, לא מצליחים למצוא סיבה טובה, קרי, תבונית, מדוע שאתם תאמצו לעצמכם את הפרקטיקה העתיקה הנחקרת – נעזוב בצד כרגע את זה שסיבות מדוע לא לאמץ משהו יש עד בלי די – סימן שהמחקר לא עשה את עבודתו נאמנה. זה כלל אצבע, אבל אני מוצא שהוא שימושי למדי.
כאמור, אחד התחומים הסבוכים ביותר שלדעתי לא זוכה למספיק הבנה זה הנושא של טומאה וטהרה. לאחרונה השלמתי בראש שלי מהלך שלדעתי תוחם הבנה מסוימת של הנושאים הללו, גם אם מאוד נקודתית וחסרת, כנראה, האפשרות להכללה בצורתה הנוכחית. המבחן שאני מעוניין שייושם, בידי הקורא, על פיסת הפרשנות שאני הולך להציע הוא אותו מבחן שהצבתי מקודם ככלל אצבע לחקירות האנתרופולוגיות ואלו של חקר הדתות.
הסיפור שאני מעוניין להציע לו פרשנות שאני מקווה שתחלץ לפחות שריד של הבנה מגיע מהרודוטוס. ברשותכם, אציע פרפרזה:
קרויסוס, מלך לידיה, חלם בלילה חלום לפיו הבן המוצלח יותר שלו, אטיס, עתיד למות באמצעות כלי זיין. כאשר הוא התעורר, הוא הכריח את בנו להינשא, ולא נתן לו להילוות אליו יותר למסעות מלחמה. כל כלי הזיין הוסרו מהבית – כולל אלו שעל הקירות. במקרה, כאשר קרויסוס התכונן לחתונה, הגיע לסארדיס אדם חסר־מזל\נוטה לאסונות עם כתם דם עליו. הוא גדל כבן אצולה פריגי. הוא הציג את עצמו לחצר של קרויסוס, והתחנן לעבור טיהור לפי נוהגי המקום. קרויסוס נענה לבקשתו, העביר אותו את טקסי הטיהור ושאל אותו למוצאו ואת מי הוא הרג שהוא נדרש להליכי הטיהור. האדם הציג את עצמו כאדרסטוס, בנו של המלך מידס, שהרג את אחיו בטעות וגורש מפריגיה. בשל קשרי החברות של הפריגים עם הלידים, קרויסוס קיבלו לארמון וכילכל אותו כל זמן שהוא שם. מעט אחרי החתונה, הגיעו קבוצה של אנשים ממיסיאן. הם סיפרו למלך על חזיר מפלצתי שמסתובב בהרים לידם וגובה מהם נפשות כל פעם שהם יוצאים לחסלו. הם ביקשו מקרויסוס שישלח את צעיריו איתם בכדי להרוג את החיה. קרויסוס סירב לשלוח את בנו בתואנה שזה אך הרגע התחתן, והבטיח לשלוח קבוצה של צעירים שיטפלו בחזיר.
המיסיאנים התרצו, אך אטיס, ששמע את השיחה, פנה לקרויסוס ואמר שהוא אינו מבין את המתרחש. לפנים הוא היה מתלווה אליו למסעות ציד וקרבות, ואילו עכשיו קרויסוס הפסיק לשלוח אותו לשניהם. נוצר מצב מביש במיוחד לאדם צעיר שכמותו, שלא יכול להסתובב בפנים גלויות בציבור. הוא יודע שקרויסוס לא מחשיבו לפחדן או לחסר־רוח, אז מדוע הוא מונע אותו מלצאת ולהרוג את החזיר? קרויסוס נאלץ להתוודות בפני בנו על החלום שהוא חלם על כך שהוא הולך למות צעיר בידי כלי זיין – זו הסיבה שהוא הפסיק לקחת אותו למסעותיו, ושהשיא אותו בכזו חופזה. אטיס טען נגד קרויסוס שהוא לא מאשים אותו על מה שנעשה עד כה בעקבות חלום כה נורא, אך במידה והוא מפרש את החלום לא נכון, הוא זה שנושא לבינתיים את הבושה הנלווית להימנעות מפעילות ההולמת אדם במעמדו וגילו. מלבד זה, לחזיר, אטיס הזכיר, אין ידיים להחזיק בהן נשק, אז אפשר שהחלום בכלל לא מונע ממנו לצאת ולסייע למיסיאנים יחד עם שאר הצעירים.
קרויסוס הודה שהפרשנות של בנו לחלום מסתברת יותר משלו, ואפשר לו ללכת לצוד את החזיר. עם זאת, קרויסוס קרא לאדרסטוס. הוא ביקש ממנו, בשל הנדיבות שהוא הראה לו עד כה, שילך עם בנו וישגיח עליו משודדים בדרך. אדרסטוס ענה שמצידו, אילולא המלך היה מבקש זאת ממנו, הוא היה מעדיף להימנע מלצאת לציד הזה. לדעתו, אין זה ראוי שאדם ביש־מזל שכמותו יסתובב בחברתם של אנשים שמחים. עם זאת, מאחר והמלך ביקש, כמובן שהוא יצטרף לציד – והוא ישגיח על בנו להחזיר אותו בשלום ככל שדאגתו של אופוטרופוס מאפשרת.
כאשר הם הגיעו לאולימפוס, הם מצאו את החזיר והקיפו אותו במעגל. הם נופפו בנשקם למולו, כאשר אדרסטוס, שלפי הרודוטוס טוהר מדם, שילח את נשקו אל עבר החזיר, פיספס אותו, ופגע במכת־מוות באטיס. נשלח מיד שליח לסארדיס להודיע לקרויסוס על אשר התרחש. החדשות על מות בנו פגעו בקרויסוס קשה, ורק התעצמו בשל כך שמי שהרג את בנו היה למעשה מי שהוא בעצמו טיהר מדם. באלימות של העוול הוא קרא לזאוס קאתארסיוס [המטהר?] שיראה מה התרחש למרות הטיהור. לאחר מכן הוא קרא לזאוס בשמו האפיסטיוס [המקומי?] כדי שיראה את שהתרחש עם האדם שהוא הציל בביתו שלו, ולאחר מכן בשמו הטאיריוס [לוויה?], שיראה כיצד בן לוויתו של בנו הפך לאויבו המר ביותר.
כאשר אדרסטוס חזר עם גופתו של אטיס לחצרו של קרויסוס, הוא הציב עצמו מעל לגופה וקרא לקרויסוס להרוג אותו מעל גופתו של בנו – כגמול על המעשה הנורא השני שהוא חולל. קרויסוס, שריחם על אדרסטוס, ענה לו שאין בכך צורך, עצם זה שהוא גזר על עצמו גזר דין מוות זה די. מלבד זאת, הוסיף קרויסוס, אדרסטוס הוא אמנם זה שבלא להבחין הרג את אטיס, אך למעשה מעשה זה מקורו היה באל, והוא עצמו הוזהר על כך שהוא יקרה מבעוד מועד. לאחר הלוויה המכובדת לאטיס, כאשר הכל היה שקט, אדרסטוס, שהתייחס לעצמו כאדם הכי מחוסר־מזל שאי פעם הוא נתקל בו, הרג את עצמו על קברו של אטיס.
הסיפור הזה מרתק מכמה וכמה בחינות. בפעם הראשונה שקראתי אותו התרשמתי ממה שהיה לגבי דידי הקישור הסיבתי הראשון שמראה, לפחות על־פניו, מה ההשלכות של טומאה שלא נמוגה כהלכה בטקס טיהור. הרודוטוס כמנהגו לא מסביר את הסיפורים שהוא מביא, אלא פשוט מביא אותם במה שהוא מבין כאופן הכי נאמן לאלו שסיפרו לו אותם. כמובן שאי־אפשר להבין את הסיפור ללא הנחות מטאפיזיות מסוימות לגבי הטבע האפשרי של העולם וכיצד המזל מתפקד בו – אבל למזלי זה משהו שאני עוסק בו במקום אחר.
לאחרונה אני קורא ספר שאני חושב שיכול להוות מפתח פרשני בין מה שאני מבין מהסיפור הזה למימד הספרותי שלו. הכוונה היא לספרו הנהדר של וולטר בורקרט Homo Necans ("האדם ההורג"). בורקרט הוא כנראה אחד הקלסיציסטים המפורסמים ביותר שעסקו בדת היוונית, ובספר הספציפי הזה בפולחן היווני. למרות שבורקרט עצמו קלסיציסט, הדיונים התיאורטיים והפרשניים בספר הזה נכללים לא פעם ברשימת הקלאסיקות שאנשי חקר הדתות ממליצים לקרוא בנושא הריטואלים, יחד עם טרנר ורדקליף־בראון. הסיבה לכך שלמרות שבורקרט קלסיציסט, בספר הספציפי הזה הוא מנסה לנוע לקראת הדת היוונית מתוך המסגרת הרעיונית של האנתרופולוגיה. במובן מסוים הדיון בדת היוונית, אותה הוא מכיר באופן אינטימי, הופך בספר הזה למשני. מה שמעניין את בורקרט זה להבין את הפולחן כשכזה.
מכל מקום, אחת התזות המרתקות של בורקרט בספר הזה היא שהפולחן למעשה התפתח מתוך הפרקטיקה של הציד. אחד הדברים היחודיים שמאפיינים את הניתוח של בורקרט את הפולחן הוא הדגש החוזר ונשנה על כך שבפולחן בעולם העתיק חיה הוקרבה. דגש על כך שבראש ובראשונה המעשה של הפולחן הוא מעשה של הרג. עד כמה שזה נשמע טריוויאלי, באנתרופולוגיה הקלאסית העובדה שמרכזו של הפולחן בעולם העתיק היה לרוב הרג של חיה מסוימת לא תפס מקום מרכזי. הדיונים המרכזיים סביב הפולחן נעים בין הממדים החברתיים, המיניים, המסורתיים והחינוכיים שלו. עם זאת, בורקרט משתמש בידית של ההרג כדי להבין את הדמיון מעורר ההשתאות בין הטקסים הפולחניים לאלו שמקושרים לציד בעולם העתיק, וכמובן, ספציפית אצל היוונים.
בעוד שקשה לתפוס את בורקרט מקדם תזה אבולוציונית פשוטה – יש לו אלרגיה מתודולוגית לעיסוק ב'מקורות' של דברים – הוא אכן מקדם סיפור התפתחותי מעניין ונדמה לי שלא בלתי־סביר. לשיטתו, בראשית היו טקסי הציד שהתהוו בדיוק מתוך מערכת היחסים הסבוכה של האדם עם מושא הציד שלו (שהיה עשוי להיות, לא פעם, האדם עצמו). הטקסים אפשרו לגדר את פעילות ההרג של הציד מהחוקים המתורבתים יותר שהיו נהוגים בתוך הקהילה בה האדם גידל את ילדיו. להקצות את הציד, במילים אחרות, כמרחב עם חוקיות משלו.
לפי בורקרט, הפולחנים נבנו בבסיסם על גבי טקסי הציד. הוא מביא דוגמאות רבות ממצרים, יוון ושבטים בני זמננו שלצערי זה לא המקום להיכנס אליהן. פעולת ההרג שמתרחשת בטקסי הקרבת הקורבנות גם היא מוסברת למעשה מתוך הירושה העתיקה יותר של טקסי הציד. אחת ההתנגדויות המעניינות שבורקרט מביא להבנה של הסידור הטקסי של עצמות החיות שניצודו בתקופה הפליאוליתית המאוחרת היא שחלק מהמלומדים התנגדו לתזה הזו (שעלתה בשנות ה־60) על בסיס עקרון: ציד היא פעילות מעשית שתוצאותיה נתונות ליד הגורל, ואין לבלבל אותה עם טקסים פולחניים. אני מוצא את ההתנגדות הזו כמעניינת בדיוק משום שהיא הנותנת – טקס, לגבי דידי, אינו יכול להיות מובן כמשהו שיש לעשותו אם הוא מהווה רק תכלית כשלעצמו, או ככזה שהמניע לקיים אותו מתהווה רק מתוך מסגרות חברתיות ואנתרופולוגיות רחבות שאין סיכוי שהיוו חלק במערך השיקולים המעשיים שהנחו את המשתתפים בפועל. למעשה, זו בדיוק האנלוגיה העמוקה עם הציד שנדמה לי שמשמשת להבנה עמוקה יותר של העובדה שבעשיית הטקס המשתתפים ביקשו להשיג משהו מורכב וחמקמק הרבה יותר מצבי ביער – ולכן הפרוטוקולים של הטקסים בחברות החקלאיות מציגים רמת מורכבות גבוהה ומעניינת יותר. אם יורשה לי לצטט מניטשה, שכרגיל עינו קלעה לדבר־מה מדויק בעניין הזה:
עד כה האנשים הדגולים תמיד כרעו ביראה בפני הקדוש, כחידה של הכנעה־עצמית והימנעות מכוונה שלמה: מדוע הם כרעו כך? הם חשדו בו – כביכול, כמו גם, סימן השאלה שמצוי מאחורי חזותו השברירית והאומללה – אמנות נעלה, כזו שבאמצעותה רצה לבחון את עצמו בכיבוש שכזה, עוצמת רצון, עוצמה שבה הם זיהו את העוצמה והתשוקה לריבונות של עצמם, אותה הם ידעו לכבד: הם כיבדו דבר־מה בעצמם כאשר הם כיבדו את הקדוש. בנוסף, המבט אל עבר הקדוש עורר בהם חשד: כזו שלילה אדירה המכוונת כנגד הטבע לא תתהווה לחינם, כך יאמרו וישאלו את עצמם. אולי ישנה איזו סיבה נוספת, איזו מן סכנה גדולה, שמפניה האסכט, הודות ליועציו ומבקריו החשאיים, היה מעוניין להיות מיודע יותר לגביה? מספיק, העצומים של העולם למדו ממנו פחד חדש, נחשו כוח חדש, כוח זר, אויב שעדיין לא הוכנע: – היה זה ה"רצון לעוצמה", שחייב אותם לעצור בפני הקדוש, הם היו חייבים לשאלו – – (הרצון לעוצמה, 51, תרגום שלי)
(מותו של אדוניס, רובנס)
כרגיל, השאלות של ניטשה טובות מהתשובות שלו. עצם השאלה שניטשה מעורר ביחס לאסכט, שמהווה במובנים רבים הפנמה של המשמעת הטקסית כלפי העצמי, יכולות וצריכות להישאל כלפי המשמעת הטקסית בכלל. גם אם עמדנו על כך, בעקבות בורקרט, שמקורם של הטקסים היא במשמעת ובתיאום הקבוצתי שנדרש לטובת הציד, ושהטקסים נועדו לתחם את הציד כפעילות קדושה שבה החרדה מפני ההרג שמאפיינת את החברה האנושית במצבה המתורבת והנורמלי משוככת לטובת מרחב שנועד להשיג אוכל עבור הקהילה, הטקסים המתקדמים יותר, שגם אם עוצבו מסביב לטקסי הציד הם נותקו מהפרקטיקה הזו כבר מאות בשנים – ונדמה שהצורך במשמעת, בפרוטוקולים ובטקסים רק התגבר – ככל הנראה ביטאו שאיפות מעשיות מרחיקות לכת יותר.
חזרה להרודוטוס. ההיגיון הפנימי של הסיפור שלו נענה באופן מדהים לניתוח של בורקרט. המרחב המקודש של הציד מהווה איום וסכנה, כמו גם פוטנציאל רווח. האיום והסכנה נובעים מהשיכוך של החרדה מפני ההריגה, שהיא טבעית לספירה המתורבתת שנדרשת לשם גידול הילדים. ואכן, אנחנו מוצאים שבמקומות רבים – לא ביוון – לא פעם הקורבנות בטקסים היו בני־אדם. בסיפור של הרודוטוס יש, כמדומה לי, הדגמה מעניינת לעקרונות הללו. ראשית, אדרסטוס הרג בשגגה איש במולדתו. מדובר פה בשחרור מוטעה של הכוח להרג, אבל כשכזה הוא נושא באחריות עליו במידה לא פחותה. כשהוא מגיע לחצרו של קרויסוס, הוא עובר טקס טיהור שנועד כביכול להכווין מחדש את העוצמה שבו כך שהיא תוכל לשכון בשלום בספירה המתורבתת. מה שמסוכן באדרסטוס עצמו סומן בסיפור כהיותו חסר מזל באופן שנוטה לכך שאסונות יקרו בסביבתו. טקס הטיהור היה אמור להכיל ולהכווין מחדש את הטומאה הזו, שנדמית לי כאן כזהה עם זה שאסונות קורים את סביבתו.
החלק המעניין הנוסף בסיפור הוא כמובן שהטקס לא עבד. ספציפית, זה שהוא לא עבד מתבטא בכך שבמסע הציד הוא פגע בטעות בבנו של קרויסוס. הציד אמנם לא נתפס כטקס כשלעצמו, אבל ברי שמדובר בפעילות מסוכנת, הן מצד הסכנה שנשקפה מהחזיר והן, מסתבר, בדיוק מאותם כוחות שהמשתתפים בציד מנצלים כדי לצוד אותו. ההחטאה (hamartia, חטא) מבטאת למעשה בדיוק את העובדה שאדרסטוס עדיין היה טמא, מה שמתבטא בסיפור בכך שקרויסוס זועק בראש ובראשונה, בתלונה, את שמו של זאוס המטהר.
אני חושב שיש בפרשנות הזו התחלה של פרשנות טובה לסיפור הספציפי מהרודוטוס, ואולי אלומת אור ראשונה להבנה של מדוע טקסי טומאה וטהרה הם משהו שהיה בעל נוכחות כל־כך דומיננטית בעולם העתיק. אם אחזור לאחת ההשגות הראשונות שלי, אומר שאנחנו עצמנו לא נוכל להבין מדוע שאנחנו נרצה לבצע טקסים שכאלה, אם לא קודם נבין את ההנחות המטאפיזיות לגבי מקומו של המזל בעולם שכאמור, עומדות ברקע הסיפורים מהסוג הזה. במובן הזה אני חושב שמצד אחד הפרשנות הזו מקדמת הבנה אמיתית של הפרקטיקות האלה, גם אם את רוב העבודה החשובה שתאפשר בכלל את העמקה של ההבנה הזו לא נעשתה בו. אני מקווה שביום מן הימים ייצא לי להשלים את הרקע החסר, שכן בינתיים אני בעיקר גורס טיוטות שנוגעות אליו.