כוחות הטבע אצל שופנהאואר ובמדע של ימינו
מסע קצר מהפילוסופיה של שופנהאואר של הרצון ועקרון הטעם המספיק אל עבר ההבנה המודרנית שלנו של חוקי הטבע.
חייזר מתקשר אלינו ממאדים ומבקש לתקשר איתנו. הפיזיקאי ריצ’רד פיינמן נתן את הדוגמא כשאלה למחשבה. אנחנו חושבים על איך לבצע את אופרציית התקשורת הזו הזו, ומגיעים למסקנה, כמו רוב המדענים שעסקו בשאלה הזו, שעלינו לבנות את ההתקשרות על בסיס חוקי הטבע האוניברסלים. אנחנו מצליחים, באמצעות בניית מערכת מספרים ואחרי זה ייצוג מולקולות וכו’ לתאר לחייזר ממאדים את הגובה שלנו, ממה שאנחנו עשויים, איפה אנחנו נמצאים, ועוד. נשאלת השאלה, האם נצליח לתאר לחייזר דברים שקשורים לימין ושמאל, כמו למשל – שהלב של רוב בני האדם מצוי בצד שמאל, ולא בצד ימין? עוד נחזור לחייזר שלנו בהמשך. למה בכלל שלא נצליח לתאר זאת? ואם אנחנו מצליחים, מה זה אומר על המדע שלנו וההבנה שלנו של המציאות? כדי לעסוק בשאלות האלה לא יזיק אם נחזור מעט לפילוסוף בן המאה ה־19 ארתור שופנהאואר (1788-1860).
שופנהאואר הוא פילוסוף שלעתים נשכח בדיונים עכשוויים בפילוסופיה של מדעי הטבע. אפשר לשער שהסיבה לכך נעוצה שהוא עבד בזמנם של האידאליסטים הגרמנים, שבעוד שעסקו במדע של זמנם, עיסוקם בפילוסופיה של המדע לא הניב הרבה פירות שהמשיכו הלאה לתוך המסורת של מדעי הטבע בת ימינו.[1] בעוד שניתן למשל למצוא קשרים, כפי שמצא ניטשה באמירתו “שהרי בלי הגל אין דארווין.”[2] הדיון של האידיאליסטים הגרמנים נטה להיות מופשט יותר מן המקובל בשיחה המדעית של זמנם ובמידה רבה של זמננו, וחלקו נראה מוקשה מאוד גם כיום.[3] תהא אשר תהא הסיבה, נדמה שהדומיננטיות של האידיאליסטים הגרמנים השכיחה מהמסורת את הדיון של שופנהאואר במושגים של מדעי הטבע, וכפי שאנסה להראות, שלא בטובתה.
בפוסט זה אנסה להציג את הטענה שההבנה המופשטת של שופנהאואר את עקרון הטעם המספיק (PSR), מעבר לרדוקציה של הקטגוריות הקאנטיאניות לעקרון זה,[4] מאפשרת לנו להבין דיון דומיננטי בפילוסופיה של המדע בת־ימינו בנושא הסימטריה בטבע, דיון ששופנהאואר עשוי להרחיב את ההשתמעויות המושגיות שלו אל עבר פתרונות מעניינים. בפרט, הבנתו של שופנהאואר את עקרון הטעם המספיק כעקרון יחסתני (relational) וסימטרי שמקיף את כל הייצוגים של עולם הטבע שנגישים להכרה שלנו, תסייע לנו להבין את הדיון שלו ביחסיות של קטגוריות כמו זמן, חלל ולבסוף סיבתיות. מהצד השני, הפיתוחים המיוחדים בספרו העולם כרצון ודימוי (1819-1859), לפיהם כוחות הטבע בפרט הנם ביטויים של שבירה של עקרון הטעם המספיק (מעתה: PSR) שניתנים להבנה רק תוך ייחוסם להבנתנו את הרצון העיוור, תסייע לנו להבין כיצד ומתי לפי שופנהאואר תופעות טבע מסוימות מתבטאות באופן כזה שאינו ניתן לרדוקציה פשוטה ל־PSR, כך שעלינו לקבל את היותן של תופעות אלו ביטוי לתופעה שאינה שייכת לסדר הייצוג בעיקרה כלל. במונחים שעבורם אטען פה ביחס לפילוסופיה העכשווית של המדע, מדובר בתופעות טבע ששוברות סימטריה שאחרת היינו חושבים למצוא בהן בהתאם ל־PSR.
כפי ששופנהאואר חוזר ומדגיש בשתי ההקדמות שלו לעולם כרצון וייצוג (מעתה: WWV), הטיפול השיטתי שלו בנושא של PSR קדם לכתיבת המגנום אופוס שלו ומהווה תנאי מקדים להבנתה. לכן נדמה שבחינה קרובה של ההגדרה שהוא מציע בשורש המרובע של עקרון הטעם המספיק צריכה להנחות אותנו קודם כל בהבנה שלנו של האפיון של שופנהאואר את PSR. למזלנו שופנהאואר מציע אפיון חד וחלק של הסוג של המושג PSR:
ההכרות שלנו, בתור החושיות החיצונית והפנימית שלנו, מופיעות כהבנה (Verstand) ותבונה (Vernuft), מתחלקות לסובייקט ואובייקט ואינן מכילות אף דבר אחר. להיות אובייקט עבור סובייקט, ולהיות ייצוג שלנו, זה אותו דבר. כל האובייקטים שלנו הם ייצוגים עבור סובייקט, וכל האובייקטים של הסובייקט הם ייצוגים שלנו. אך כעת אנו מוצאים שכל הייצוגים שלנו עומדים זה ביחס לזה תחת חוקיות ותחת צורה שנקבעת א־פריורית, [צורה] שבאמצעותה שום דבר לא קיים בעצמו ובאופן בלתי־תלוי, כמו כן שום דבר לא קיים בבידוד או במנותק, באופן שיוכל להיות אובייקט עבורנו.[5]
אחרי שהבנו לפחות צד משמעותי אחד של האפיון של שופנהאואר את ה־PSR, ננסה להבין מדוע שופנהאואר מבחין את הפעילות של כוח הכבידה מהפעילות הסיבתית הרגילה, אנחנו נדרשים להעמיק מעט את ההבנה שלנו מעט לגבי ההיסטוריה של ה־PSR. כפי ששופנהאואר מציין, לייבניץ הבחין נכון, אבל לדעת שופנהאואר, לא מספיק מדויק. לפי לייבניץ העקרון הכללי של PSR הוא “מפאת העיקרון של הטעם המספיק אנחנו מקבלים שאף עובדה לא יכולה להיות נכונה או ממשית, אף שיפוט לא יכול להיות מוצדק, מבלי שיהיה טעם מספיק מדוע הם כאלה ולא אחרת”.[6] אצל שופנהאואר, “הטעם המספיק” חל באופן שווה על כל סיבתיות באשר היא. אולם הצורה שבה זה נעשה מפוצלת לכתחילה בין סיבתיות מכנית[7] לסיבתיות “בתופעה”, שלוקחת בחשבון את כוחות הטבע. נקח לדוגמא את כוח הכבידה.
כוח הכבידה אצל שופנהאואר
הדיון של שופנהאואר בכוח הכבידה מרתק, משום שהוא משקף את ההבנה של שופנהאואר את חוק הכבידה ככוח טבע. כשכזה, הוא אינו אוניברסלי בהכרח. הוא מצביע, למשל, על כך שאסטרונומים מסוימים בזמנו עדיין מפקפקים בחלות של החוק הזה מעבר למערכת השמש שלנו. כמו־כן, הוא מעלה את השאלה האם חוק הכבידה יכול לפעול בין שני גופים שביניהם יש ריק מוחלט.[8] זו שאלה חשובה, משום שהיא מפירה את הסיבתיות המכנית הרגילה ששופנהאואר מתמודד איתה ברגיל: אם כדור ביליארד פוגע בכדור ביליארד אחר, אז התזוזה של אחד היא סיבת התזוזה של השני. לעומת זאת, עם כוח הכבידה, שעובד במקומות כמו מערכת השמש בין השמש לכוכבים שמקיפים אותה – עולה השאלה מדוע הוא “מושך” כך (בהתאם לפרופורציות המסה בין של השמש לכוכבים שמקיפים אותה וכו’) ולא חזק יותר, או חלש יותר. נראה שהוא מחייב מה שנקרא פעולה מרחוק, actio in a distans נתפס בקרב הרבה מדענים בני הזמן כעקרון מיסתורי, היכולת להשפיע על גוף אחר ללא מגע ישיר איתו – וזאת בשל ההתנגשות עם השקפת העולם האטומיסטית שלא פעם אומצה בעקבות המהפכה המדעית.[9]
דרך אחרת לנסח את ה־PSR, תהיה לצעוד בעקבות שופנהאואר עצמו ולזהות דרכים אחרות שבהן העקרון הזה הומשג בהיסטוריה. ההצדקה להצגה הזו ובחיבור שלה לשופנהאואר תהיה שכמו ששופנהאואר טוען בצדק, PSR אינו עקרון שפילוסוף כזה או אחר המציא,[10] אלא דבר־מה שעובד בפילוסופיה מראשיתה, כפי שגם מקובל להציג את העקרון היום.[11] כאשר אנקסימנדר, למשל, טוען שכדור הארץ נמצא במרכז היקום, הטיעון שהוא מביא לצורך כך היא שרק המקום הזה שם את כדור הארץ במקום שבו אין לו אף יחס מיוחד לאף קצה של היקום. אילולא כדור הארץ היה במקום אחר, הרי היינו צריכים לומר שהמקום שלו מעדיף קצה כזה של היקום מאשר קצה אחר ללא סיבה טובה. מאוחר יותר פילוסופים הבינו את הטיעון הזה של אנקסימנדר – כמו גם טיעונים אחרים בתולדות הפילוסופיה – כטיעון שמסתמך על ה־PSR. אם נחזור לעקרון של לייבניץ שכבר מנינו, נשאלת השאלה מדוע שכדור הארץ יהיה קרוב יותר לקצה X של היקום ולא לקצה Y. ה־PSR דוחה את השרירותיות, ולכן המקום היחיד ביקום שבו PSR מתקיים למעשה זה במרכז. כדור הארץ לא מעדיף אף “כיוון” מסוים באופן שרירותי. אילו היה מעדיף כיוון מסוים, הרי שהוא היה שובר את הסימטריה שמרומזת מתוך ה־PSR. הטיעון של אנקסימנדר אולי פשטני עד שגוי, אבל למתודולוגיה הזו שעושה שימוש ב־PSR יש ביטויים, כאמור, בכל תולדות הפילוסופיה.
באופן הזה, אם שופנהאואר היה מניח רק את הסיבתיות המכנית הפשוטה של כדורי הביליארד, הרבה מתופעות הטבע היו נראות שרירותיות, כאלו ששוברות את הסימטריה שמשתמעת מ־PSR ולכן לא היה ברור מדוע דבר מסוים מתרחש באופן X ולא באופן Y. רק עם התוספת של כוח הטבע כהנחה (הנחה שבעצמה, לשיטת שופנהאואר, מחוסרת הסבר מכני־סיבתי, ולכן מיסתורית)[12] הסיבתיות בטבע מראה סימטריה, אי־העדפה, הכרחית. לעומת זאת מדוע כוח טבע הוא בעל אופי כזה ולא אחר, את זה שופנהאואר מכנה מיסתורין,[13] בדיוק משום שלא נראה לו שיש PSR שיסביר מדוע כוח הטבע עובד כך ולא אחרת, מעדיף כיוון כזה ולא אחר. לאחר שאנחנו מבינים מעט טוב יותר את ה־PSR, נוכל לחזור לשאול לגבי היחס בין הסימטריה וכוחות הטבע אצל שופנהואר.
שופנהאואר סובר שכוחות הטבע הם תצורה הכללית ו”הנמוכה” (בסיסית) ביותר של הרצון בטבע.[14] במובן מסוים, שופנהאואר רואה בהופעות של כוח טבע רכיב מבודד, לא יחסתני. כפי שראינו בהגדרה של ה־PSR לעיל, ייצוגים הם לעולם לא מבודדים. לכן שופנהאואר לא חושב על הרכיב הזה בהופעה של כוח הטבע כחלק מהייצוג, או מהמערך הסיבתי, שבו קשורים הייצוגים שלנו. הוא רואה ברכיב זה ביטוי של הרצון. כפי שצוין, כל שבירת סימטריה מהווה העדפה. כל העדפה שכזו היא מעין העדפה שרירותית של רצון.
לכן כוח הטבע, לפי הבנתנו, הוא בהכרח ביטוי מסוים של הרצון. אם מבחינת שופנהאואר היותו של העולם דימוי הוא צד אחד של ההוויה, הרצון הוא צדו השני. למעלה מעט בסולם מעל כוחות הטבע נמצאות החיות. החיות, לפי שופנהאואר הן סימטריות יותר מהאדם.[15] הסימטריות במקרה הזה היא לעומת האדם, כלומר במשתמע, ביטוי ששייך לסדר הייצוג וממילא קשור יותר ב־PSR. ככל שאנחנו מתקדמים לתופעות שמפגינות יותר את הרצון, את הייחודיות[16], כך מידת הסימטריות יורדת. אם אמרנו שהרצון מתבטא בכוחות הטבע כתצורה הבסיסית ביותר של כוח הרצון, הרי שהאדם ורצונו הם הביטוי הגבוה, או המורכב ביותר של הרצון. האדם מבחינת שופנהאואר נבחן בכך שהוא אינדבידואלי כמעט לחלוטין בצורתו החיצונית והרוחנית. לכן מתקיים רצף מסוים, אותו קצת קשה לזהות, מהרמה הבסיסית ביותר של ביטוי הרצון בכוחות הטבע עד האדם האינדבידואלי, ובקצה שלו, האידאה. האידאה לחלוטין אינה כפופה ל־PSR והיא מתגלמת בשלמות גבוהה יותר או פחות בעולם באמצעות האדם והאמנות, אך לעולם לא במלואה.
מכאן אנחנו יכולים לראות שסימטריה, לפחות כפי ששופנהאואר מבין אותה, אינה חלק מההכרה שלנו את הצד האידאי, האיכותי, של החומר. להפך. כפי שראינו במקרה של החיות, ככל שדבר קרוב יותר ל־PSR הוא נענה יותר לסימטריה. הסיבה לכך, וכאן אני נכנס כבר לפרשנות, היא משום שהתכונה היסודית ביותר של הצורות השונות של ה־PSR ששופנהאואר מציג בתחילת WWV ובראשן הזמן[17] היא שהן יחסתניות. הביטוי של יחס בין שני אלמנטים, אם הוא קודם להם מבחינה הסברית ומשמר ביניהם סוג של שוויון, יוצר יחס סימטרי. לכן, כך אני טוען, הסימטריה, ככל שהיא מופיעה אצל שופנהאואר מופיעה בראש ובראשונה בצד של הייצוג של ההוויה. ואילו הביטוי של הרצון, כפי שראינו, מאפיין למשל את האדם, שהוא א־סימטרי ביחס לחיות.
מה השתנה מזמנו של שופנהאואר?
כאן נקפוץ מעט להתפתחויות בפיזיקה שנעשו מאז זמנו של שופנהואר. אם נדלג מעט על גילוי מושג השדות האלקטרומגניטיים, נוכל לומר שהיום חלק מהתמונה הדומיננטית שלנו של כוח טבע השתנתה. הגילוי של איינשטיין של תיאוריית היחסות הפרטית, ולאחר מכן הכללית, העמיק רעיון שהוא פרדוכסלי ביחס להגותו של שופנהאואר. מצד אחד, כוח הכבידה נתפס מחדש לא כ־actio in a distans, אלא ככזה שמשנה את הסקאלות של החלל־הזמן עצמם בהתאם לתאוצה יחסית של הגופים אלו לאלו. במובן הזה “כוח הכבידה” נרקם חזרה לתוך מה שמבחינת שופנהאואר אמור להיות קטגוריות של ההכרה. מצד שני, התפיסה של כוח הכבידה נעשתה מתאימה הרבה יותר “סימטרית”, ולכן מתאימה לאינטואיציה הכללית של שופנהאואר לגבי ה־PSR דווקא, באופן שכלאורה מייתר את הדיון שלו ברצון כחלק מגילויה של ההוויה.
אלא שדווקא האינטואיציה של שופנהאואר בדבר המצאותה של סימטריה ואי־סימטריה בהוויה משמשת הרבה יותר טוב את הגילויים המאוחרים יותר, אלו שנעשו מ־1950 צפונה, מאשר, במידה מסוימת, הראייה המכניסטית הקלאסית שהיתה זמינה לשופנהאואר מצד אחד, או המוטיבציה הגיאומטרית שמאחורי הניסוחים של איינשטיין. אם נתרגם, כפי שאני חושב שכדאי שנעשה, את עקרון ה־PSR של ההוויה לעקרון הסימטריה שבטבע, ואת הביטויים של הרצון בטבע לעקרון האי־סימטריה שבטבע, אפשר שנצא מורווחים מעדכון אקטואלי של הפילוסופיה של שופנהאואר של המדע. למעשה, ראינו כבר שיש סיבות טקסטואליות טובות להניח שמדובר במוטיבציות לטנטיות בטקסט של שופנהאואר עצמו.
האפיון המקובל לסימטריה בכלל כיום, ככל שאני מכיר, נובע מהאפיון הבסיסי של הרמן וייל בספרו סימטריה,[18] לפיו דבר־מה הוא סימטרי אם אחרי שעושים עליו פעולה מסוימת, הוא נשאר כפי שהיה. נקח לדוגמא תפוח: אם נסובב אותו 180 מעלות, הוא ישאר באותה הצורה בה היה לכתחילה. או לחלופין, אם נקח קובייה, נחתוך אותה באמצע ונחליף בין החלקים, הקובייה תשמר את צורתה. זהו אולי האפיון הפשוט ביותר של סימטריה שמצוי בידינו, אל הוא עצמתי למדי, והוא המשכי למעשה לדיון שלנו באנקסימנדר מוקדם יותר. כלומר, הסימטריה היא יחסית לסוג הפעולה המבוקשת ולאובייקט שנבחן באמצעותה.
אחד האפיונים היפים של כוחה של הסימטריה בפיזיקה המודרנית מגיע מההרצאות שהפיזיקאי ריצ’רד פיינמן נשא בנושא טבעו של החוק הפיזיקלי (1964). בהרצאות האלו, פיינמן מתאר בשיטתיות כיצד אחד הדברים שמאפיינים את ההבנה המודרנית שלנו של חוקי הפיזיקה זה שהם “פועלים” באופן סימטרי. פיינמן מונה כמה מאפיינים לסימטריות הייחודית לחוקי הפיזיקה. (א) תרגום בזמן (אותה מכונה שתעשה ניסוי זה לא משנה, בגדול, אם היא תעשה אותו עכשיו או עוד מאה שנה). (ב) רוטציה בחלל (אותה מכונה שתעשה ניסוי, זה לא משנה, בגדול, אם היא תעשה רוטציה בחלל). (ג) אחדות של תאוצה (אותה מוכנה שתעשה ניסוי במסגרות התייחסות שונות בחלל־זמן תפיק אותן תוצאות). (ד) שיקוף (אותה מכונה, שתעשה אותו ניסוי אם יהפכו אותה כמו מראה, תפיק תוצאות דומות). (ה) חילוף של חומר ואנטי־חומר (החלפה של כל החלקיקים בחלקיקים המנוגדים להם תפיק תוצאות דומות בניסוי). (ו) סימטריה של היפוך הזמן (אותו הניסיון, כאשר נריץ אותו לאחור בזמן, יפיק אותן תוצאות).
כפי שאנחנו למדים, מושג כוח הכבידה אחרי איינשטיין עבר שינוי משמעותי. לא עוד מערכות יחסים שאינן ניתנות להסבר באמצעות סכמה מכניסטית פשוטה, אלא שינוי המרקם של החלל והזמן עצמם ביחס למאפייני אובייקטים שונים. אולם בתחילת המאה ה־20, בעקבות גילויים של תופעות טבע חדשות ברמה התת־אטומית, היה אפשר (ועדיין אפשר) לדבר על סך הכל ארבעה כוחות טבע: (1) כוח הכבידה, (2) אלקטרומגנטיות, (3) הכוח החלש ו(4) הכוח החזק. השניים הראשונים היו, כמובן, מוכרים לשופנהאואר, אבל השניים הנוספים היו כוחות טבע חדשים שנבעו מגילוי של תופעות הקרינה והתופעות התת־אטומיות.
כדי להסביר כיצד דווקא הכוח החלש הפך את הדיון של שופנהאואר לרלוונטי, אעזר בהרצאתו של פיינמן על הסימטריות של החוקים הפיזיקלים, בה כבר נגענו.[19] לאחר מכן נעזר בהסבר של מאיר בוזגלו, פילוסוף ישראלי שהיה לי העונג ללמוד אצלו, כדי לגשר בין ההסבר הפיזיקלי להסבר שיש לו רלוונטיות מבחינת הפילוסופיה העכשווית של המדע. ספציפית, נחזור לדיון של פיינמן לגבי השיקוף, ונראה שכמו אצל שופנהאואר, אפילו תחת המהפכה הגיאומטרית של איינשטיין שהיתה אמורה להעלים את הא־סימטריות שאפיינה את החוקרים הפיזיקליים מלפנים וששופנהאואר הסתמך עליה.
לפי פיינמן, הסימטריה של השיקוף מאפיינת בקלות את ההבנה שלנו של כוח הכבידה והפעילות האלקטרומגנטית.[20] אם אנחנו בונים שעון מכני אחד, ואז מעתיקים הכל ובונים אותו במקום אחר אבל תוך שיקוף (כך שכל השעון למעשה “מתהפך” לחלוטין, שוב, לחתוך באמצע ולהחליף את כל החלקים יחסית אחד לשני סביב ציר החתיכה) – השעון יעבוד אותו דבר תחת חוקי הכבידה. אותו הדבר נכון לשעון שנניח כולל רכיבים שנסמכים על אלקטרומגנטיות. השאלה של השיקוף, האם לימין ושמאל (או כיווניות בכלל) יש פשר תחת חוקי הפיזיקה, לפי שני החוקים האלו, נענית בשלילה. כפי שפיינמן טוען בעקבות מוריסון, אם אנחנו נאלץ לתקשר עם צורת חיים אחרת מרחבי הגלקציה באמצעות טלפון, אנחנו נוכל לתקשר לה, על בסיס החוקים המשותפים של הפיזיקה, את הגובה שלנו, ההרכב המולוקולרי שלנו. אבל על־פניו לא היינו יכולים לתקשר שלה, אם חוקי הפיזיקה שומרים כולם על הסימטריה של השיקוף, שהלב שלנו מצוי בצד שמאל שלנו.[21]
אלא שלפי התחזית שבנו לי ויאנג והניסויים שעשה וו ב־1956, מסתבר שזה לא באמת המצב עם “הכוח החלש” אותו הזכרנו קודם לכן. ישנן הרבה צורות של דעיכה רדיואקטיבית. מסתבר שאפשר לעצב את הניסוי כך שבמהלך דעיכה של קרינה רדיואקטיבית אנחנו מסתכלים לאיפה “נזרק” האלקטרון מתוך הגרעין בתהליך ההתפרקות. ההסבר השימושי לזה מצוי במאמר של בוזגלו, אליו התייחסנו מקודם. לפי בוזגלו,[22] המצב שבו רוב האלקטרונים יזרקו לכיוון אחד ספציפי שקול למצב בו הבא: בטבע יש הרבה מטריות במנוחה. כל המטריות, בשלב הזה, ניתנות להחלפה אחת עם השנייה ללא בעיה. נניח שעל המטריות דבוק איזשהו חומר שאם יתחילו לסובב אותן מהר הוא יתחיל לעוף. עכשיו נתחיל לסובב את המטריות. חלקן מסתובבות לכיוון השעון, אחרות בכיוון המנוגד. היינו מצפים שבאופן כללי, בהנתן פחות או יותר כמות שווה של מטריות משני הסוגים שלא ניתנות להחלפה זו בזו (בעת הסיבוב), החומר שיעוף מהן יעוף ל”שני הכיוונים” באופן שווה. אלא שזה לא המצב. מסתבר שהטבע “מעיף” יותר חומר לכיוון אחד מאשר לכיוון השני.
במובן הזה “הכוח החלש” שאנחנו מזהים בטבע מתנהג, כפי שאנחנו רואים, באופן שמחזיר אותנו לתפיסת כוח הטבע של שופנהאואר, במובן הזה שהוא מפר את הסימטריה, ובמשתמע אופן מסוים שבו היינו מצפים לראות את העולם אילו הוא היה מתנהל על טהרת ה־PSR והסימטריה ולא היה לו, כדברי שופנהאואר, “צד שני” בדמות הרצון. במילים אחרות, אנחנו יכולים להתקשר חזרה לאיש ממאדים. מצאנו את הדרך לספר לו שהלב שלנו נוטה שמאלה.
שופנהאואר חוזר בדלת הקדמית
אם נחזור לדוגמא העדכנית שלנו של “הכוח החלש” או דעיכת קרינת גמא, נראה שלמעשה הציפייה לשיקוף סימטרי שם מדגימה את הנקודה של שופנהאואר יפה. אם התוצאה של הניסוי היתה – כפי שטובי הפיזיקאים והמתמתיקאים ציפו, ביניהם וייל – היתה סימטרית, לא היה נותר דבר להסביר. היינו יכולים לא רק לתת דין־וחשבון סיבתי, אלא שהוא גם היה, אם לא בדיוק מכניסטי במובן הקלאסי של שופנהאואר, בהחלט עונה לפרוגרמה הגיאומטרית שהפיזיקה החלה לפתח מאיינשטיין ואילך, כפי שראינו. כלומר, היה אפשר לדבר על הטבע במונחים “חיצוניים”, לפי שופנהאואר, לבחון כל מצב נתון ביחס למצב הקודם לו ולקשור קשרים סיבתיים, אבל גם במונחים “פנימיים”, כלומר, לתת הסבר מלא למדוע הדברים מתנהגים כפי שהם מתנהגים בכלל. אלא הניסוי הזה משקף – והוא רק אחד מני כמה תופעות דומות במדע של ימינו שקצרה היריעה מלציין – ששבירת הסימטריה, במובן מסוים, מצריכה הסבר נוסף, או משלים. לדברי שופנהאואר, הסבר פילוסופי שכרוך בהבנה מעמיקה יותר של הרצון והגוף שלנו. אבל בשביל זה אנחנו צריכים לקרוא את שופנהאואר.
נדמה שהפילוסופיה של שופנהאואר, שניסינו להציע לה עדכון אקטואלי לימינו, עודכנה במהלך הפוסט לא רק ביחס לאפרט “המושגי” שלה. נדמה שהפילוסופיה של שופנהאואר, כאשר היא נלקחת באופן שלם יותר, עשויה להציע לא רק הנחייה מושגית, אלא השלמה פילוסופית מעניינת לבעיות מדעיות אקטואליות. כפי שראינו, לא אותן תופעות ששופנהאואר דיבר עליהן אנחנו נדבר עליהן בבואנו לתאר את המחסור בסימטריה בטבע מסביבנו. אך כפי שבוזגלו ציין גם ביחס לסוגיא של קדמות מול חידוש העולם בימה”ב,[23] נראה שהעקרון הזה של הסימטריה ושבירתה חוצה תקופות מדעיות. ה־PSR כפי שתיארו לייבניץ, ואז שופנהאואר, מהווה סוג של מוטיבציית מחקר מתמדת בתולדות המדעים, והוא תמיד נמצא בתחרות עם עמדות שנוגעות לחריגה ממנו. בניגוד למה שהיה אפשר אולי לצפות בתחילת המאה ה־20, לא נראה שהמדע “מתכנס” חזרה להסבר סימטרי לחלוטין, אלא שישנה פה דינמיקה פנימית שעשויה להשאר רלוונטית בתולדות המדעים בכלל גם להבא.
[1] כמובן, אפשר שהדבר גם נובע מחוסר מחקר, אבל נראה שהסיבה המרכזית היא היסטורית, ונוגעת לאי־הרצף בין הפילוסופיה הגרמנית של המדע של המאה ה־19 עם הפילוסופיה של המדע במאה ה־20.
[2] פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה והמדע העליז, תרגם: ישראל אלדד, שוקן: ירושלים 1985, 379.
[3] שלינג כמובן יוצא דופן בהקשר הזה, ולפילוסופיה שלו יש סניפים מעניינים בחקר הטבע של המאה ה־19, כפי שאף שופנהאואר מודה. אולם, למשל, הרפלקציה של הגל אודות החלל והזמן נותרת מוקשה וקשה לחשוב על ממשיכים ממשיים שלה במדעים השונים.
[4] הישג, שעד כמה שהוא מרשים, קדם לו בו שלמה מימון: Melamed, Yitzhak Y. and Martin Lin, “Principle of Sufficient Reason”, The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Summer 2023 Edition), Edward N. Zalta & Uri Nodelman (eds.), URL = <https://plato.stanford.edu/archives/sum2023/entries/sufficient-reason/>.
למרות שאני לא יודע אם אפשר להוכיח זאת טקסטואלית, נראה שההסתמכות של שופנהאואר על האינטואיציה וההבנה, בניגוד למערכת הדואלית של קאנט בין האינטואציה ומושגים, לפחות זוכה ל”הקדמה” אצל שלמה מימון.
[5] Arthur Schopenhauer, Über die vierfache Wurzel des Salzes vom zureichenden Grunde Über den Willen in der Natur, Diogenes Verlag: Frankfurt am Main 1977, 41. (Henceforth: VWSZG)
[6] Ibid., 22.
[7] בפוסט זה אני משתמש בתואר “מכני” כדי לציין לא את מדע המכניקה כולו כפי שהיה ידוע לשופנהאואר, אלא כדי לתאר את ההסברים הפשוטים שאנחנו מסוגלים לתת לתנועות טבעיות מקומיות כמו תזוזתם של כדורי ביליארד במהלך משחק. ההסברים הללו, ברמת המכניקה הפשוטה, לא נזקקים על־פניו לכוחות הטבע כדי לתת הסבר שלפחות באופן מקומי הוא עשוי להיות מלא.
[8] Arthur Schopenhauer, On the Fourfold Root of the Principle of Sufficient Reason and Other Writings, trans. David E. Catwright, Cambridge U.P.: Cambridge 2012, 46. (Henceforth: OFRPSR)
[9] Hans Blumenberg, The Legitimacy of the Modern Age, trans. Robert M. Wallace, MIT Press: Cambridge M. A. 1983 [1999], 32-3.
[10] OFRPSR 2012, 22.
[11] Melamed and Lin 2023.
[12] Arthur Schopenhauer, The World as Will and Representation, trans. E. F. J. Payne, Dover Publications: New York 1969, 98-9. (Henceforth: WWV)
[13] Ibid.
[14] Ibid., 131.
[15] Ibid., 131-2.
[16] או: המבודדות.
[17] Ibid., 7.
[18] Richard Feynman, The Character of Physical Law, MIT Press: Cambridge M. A. 1965, 84.
[19] Feynman 1965, 83.
[20] Ibid., 98.
[21] Ibid., 103.
[22] Meir Buzaglo, “A note on parity and modality”, in: The Journal of Philosophy, Sep 2010, vol. 107, no. 9, 492.
[23] ראו בתוך הקורס של בוזגלו באונ’ העברית, שיעור 5, נלקח ב־5.11.2025:
<
>