אלו מכם שיצא להם לקרוא פה ושם דברים שלי אולי יופתעו במידה מסוימת שאת התואר הראשון שלי בפילוסופיה עשיתי למעשה במחלקה מאוד אנליטית. למעשה, אני לא מכיר מחלקה של פילוסופיה בארץ שהיא כ"כ אנליטית באוריינטציה שלה כמו האוניברסיטה העברית. במובנים מסוימים זה היה מזל גדול. הגעתי לאוניברסיטה אחרי ש"בלעתי" (בלי הרבה הבחנה ובאופן מאוד לא שיטתי) הרבה ספרי פילוסופיה. אבל במסורת האנליטית נגעתי רק "מלמעלה": הכרתי את השמות הגדולים, המאמרים הגדולים, וזהו. במובן מסוים זה עדיין לא הציל אותי. התואר הראשון שלי נתקל בהרבה קשיים "לוגיסטיים" נאמר, והעניין שלי במסורת האנליטית מעולם לא המריא מדי. כך יצא שסיימתי את התואר אחרי קושי גדול מדי.
עם זאת היו לי כמה סיבות קונקרטיות למדי למדוע המסורת האנליטית לא עניינה אותי במיוחד. ביניהן היתה שמצד אחד המתודות של הפיל' האנליטית בגדול מושאלות מהמסורת הבריטית, שהעניין שלי בהיסטוריה שלה היה קיים אבל לא רחב, והמתודות של הלוגיקה־המתמטית כפי שהיא התפתחה בתחילת המאה העשרים – שגם ההיכרות שלי איתה היתה קיימת אבל לא רחבה. אחד הדברים המפתיעים שהתפתחו במסורת הזו, שכה קשורה בטבורה למתודות של הלוגיקה המתמטית, היא כמה מעט אוריינטציה יש לאקדמאים אנליטים מזן מסוים לחלקים הרלוונטיים מתוכה לגבי המחקר שלהם. מסורת שכוללת, כאמור, את הפילוסופיה הבריטית, הלוגיקה־המתמטית החדשה, ובמובנים מסוימים החוג הוינאי. למשל, פילוסופים של המוסר (או שלא המטא־מוסר) זורקים באוויר מונחים כמו מ"סדר שני" ובונים עליהם מגדלים ענקיים, מבלי להבין עד הסוף את התשתית המתודית – האם בכלל יש לנו מוטיבציה גורפת לדבר בשאלות של מוסר על שני סדרים שההפרדה ביניהם הרמטית...? אפשר לשאול שאלות על מוסר ואפשר לעשות שיפוטים מוסריים לגבי שאלות על שאלות מוסריות. זה ממש לא טרוויאלי שזה לא נכון לעשות מהלכים כאלה, ובטח שהם לא נמנעים בגלל משהו טרוויאלי כמו משמעות השאלות. יש פה מעין הסמכות טרוויאלית על התשתית של המסורת הלוגית־מתמטית, אבל נגיע לזה. במובנים מסוימים אפשר לומר שהמסורת של היום התבגרה מהשלב הזה. ההסמכות על הלוגיקה־המתמטית כבר אינה נאיבית כבעבר. מעבר לזה, ניכרת הנטייה לייצר זהות עצמית באמצעות שיטתות שמעוגנות היטב במסורת. הפופולריות הבלתי־מעורערת של דיויד לואיס למשל חבה הרבה לכך שלשיטתה שהוא מציע יש יישום למגוון בעיות פילוסופיות, והיא העמיקה את ההבנה של הכוח של עמדה שכזו. מהצד השני, אפשר לראות פריחה גם של קוראים מוצלחים יותר של המסורת הפילוסופית האירופאית מאלו שהיו למסורת הבריטית לדורותיה, כמו שאפשר לראות למשל באסכולת פיטסבורג.
מכל מקום, באחד הקורסים שיש לי עכשיו יצא לי להתקל בהדגמה יפה של התופעה הזו של העדר היכרות מספקת עם לוגיקה מתמטית בקרב אקדמאים שעובדים במסורת הזו – תוך שהם עדיין מאמצים הנחות עבודה שלה באופן לא שקול. קארנפ כידוע התנגד למסורת המטאפיזית ההיסטורית באופן כמעט גורף. עם זאת, מאחר והמטאפיזיקה חזרה לאופנה בפילוסופיה האנליטית (שוב, חלק ממגמת ההתבגרות) חוקרים צעירים שונים החלו לנסות להבין את קארנפ באופן שונה. קארנפ, מבחינתם, לא התנגד למטאפיזיקה באופן חד וחלק כל־כך כפי שההיסטוריה סמנה אותו. ברמה ההיסטורית הטהורה, כבר שמעתי את ההערה שאין לי אלא להסכים איתה שההתנגדות הפובליציסטית המוגזמת של קארנפ למטאפיזיקה נבעה מטעמים פוליטיים מובנים. זו אולי הפרזה של הנק’, אבל לא בהרבה. החוקרים הצעירים צודקים. אולם נראה שהם חסרים, אולי, את הכלים הבסיסיים להבין את התשתית של הויכוח שלו עם קווין, ויכוח עליו רבים מהם נסמכים בכדי לחלץ את האונטולוגיה של קארנפ, תהא אשר תהא.
כדי להדגים את זה לא אזדקק מאוד לספרות הנוכחית בנושא. להפך. מה שאעשה זה פשוט להתמקד בביקורת של קווין על קארנפ. אנסה להראות שככל הנראה קווין הבין את קארנפ נכון, וגם הראה במידה רבה את המגבלות של השיטה שלו. במובן מסוים אנסה לפתח את החלק החסר בביקורת של קווין. אחד המאפיינים של קארנפ שמסקרנים אקדמאים בני ימינו זה שלפי עמדתו, יש רק שלוש סוגים של שאלות: (1) שאלות שהן נון־סנס, שהן באפיון רחב השאלות שהוצגו בידי הפילוסופיה המסורתית. (2) שאלות פרגמטיות שנוגעות לאיזו מסגרת התייחסות (framework) כדאי לנו לאמץ, שאלות חיצוניות. (3) שאלות פנימיות למסגרת התייחסות נתונה. הרכיב המסקרן הזה הוביל חוקרים מסוימים לדבר על "הפלורליזם" שמרומז בעמדתו של קארנפ. דברים שקיימים הם הדברים שמסגרת התייחסות מסוימת אומרת לנו שקיימים. לפי הקריאה של קווין, שאני מקבל, הדרך הראשונית להבין מה קארנפ עשה – ולו ברמה ההיסטורית – זה להבין שהרקע לעבודה שלו זה הפינקיפה מתמטיקה ותיאוריית הטיפוסים של ברטרד ראסל. עכשיו במסגרת של תורת הטיפוסים אלו אכן שאלות שונות מאוד לשאול: האם יש מספר לא רציונלי בין 1 ל־2, לבין השאלה האם ישנם מספרים בכלל. במסגרת של תורת הטיפוסים למעשה שתי השאלות הללו ניתנות בכלל להתייחסות בשתי "רמות" שונות של השפה. השאלה מהסוג השני לא יכולה להשאל ברמה של השאלה מהסוג הראשון כדי להמנע מהפרדוקסים המפורסמים של תורת הקבוצות.
לכן קווין מציין את השם של מה שקארנפ מסדר תחת השאלות מהסוג הראשון בכותרת "שאלות קטגוריה" ושאלות מהסוג השני תחת הכותרת "שאלות של תת־מחלקה". השאלות מהסוג הראשון מנסות להתייחס ל"תחום" שלם – ולכן, תחת תורת הטיפוסים, צריכות להיות "חיצוניות" או "גבוהות" ממנו בהיררכיה הלוגית – ושאלות מהסוג השני ממוקדות יותר ולכן שואלות על ישויות נקודתיות במסגרת של תחום נתון. קווין טוען בצדק שההבחנה הזו עומדת בבסיס ההבחנה של קארנאפ בין סוגי השאלות (2) ו(3) שהתייחסו אליהן מקודם. עכשיו, לטענת קווין יש פה כפילות מיותרת, וכדי להראות את זה הוא בעצם מנפץ את הבסיס של התשתית הלוגית שעומדת בבסיס ההבחנה של קארנפ. המהלך של קווין משמעותי משום שכדי לתחזק הבחנה כזו בין הרמה השנייה לרמה השלישית כפי שקארנפ מבחין ביניהן, עלינו להניח משהו שהוא לכל הפחות שקול לתורת הטיפוסים. לשון אחרת: הדיבור המקובל במחקר היום על "ריבוי שפות" ביחס לעמדתו של קארנפ הוא מקרי לחלוטין. מפרספקטיבה אחת, זו של תורת הטיפוסים, אפשר לדבר באמת על "שפות שונות" ככל שהן שקולות למשהו שמתחזק במינימום את הכוח ההסברי של תורת הטיפוסים. מפרספקטיבה אחרת, נניח זו של המערכת של צמרלו־פרנקל, הריבוי פה מיותר. ואז קווין עושה מהלך ביחס לתיאוריה של קארנפ, כפי שהיא, שלדעתי חמק מתחת לרדר של הספרות שאני מכיר בנושא הזה.
קווין מציע שני מהלכים תמימים כדי "לפשט" את התיאוריה של קארנפ, בהנתן ההבחנה בין שאלות קטגוריה לשאלות של תת־מחלקה. בגדול, קווין חושב שקארנפ חושב על "מסגרת התייחסות" ככזו שפרופוזיציה מהסגנון של
הן שאלות נניח שמציינות את כל טווח המספרים (x) בין שני מספרים נתונים, ושאלות לגבי המספרים בכלל (קטגוריות) יצטרכו להיות כפופות לכמת אוניברסלי אחר שבשום פנים ואופן לא יכול להיות זהה עם x. נניח ביחס לאמירה שכל המספרים הם מופשטים, אנחנו נאמר משהו כמו:
הרעיון הוא שבשום שלב אסור לנו לערבב את המשתנים w וx כחלק מאותה הפרופוזיציה שלא תוך התייחסות מפורשת לכפיפות של הפרופוזיציות מהסוג של תת־המחלקה לפרופוזיציות מהסוג של קטגוריה. אלא שכפי שקווין מציין, ראסל עצמו הבחין שהדרישה הזו, כשהיא מובעת ברמת התחביר (syntax) של השפה, הופכת את השימוש בשפה למסורבל שלא לצורך. לכן ראסל הרשה לעצמו להשתמש בכלי תחבירי שאומר בערך דבר כזה: כל עוד אמירה תחבירית מסוימת ניתנת לתרגום חזרה לתחביר הנורמלי של שפת הטיפוסים, אז האמירה נכונה ברמה התחבירית. הפישוט הזו שנראה תמים, ושנראה שאין סיבה שמישהו כמו קארנפ או בעל תפיסת שפה לפחות שקולה לזו של קארנפ, לא יקבל.
במובן הזה, מה שקווין לא אומר לקארנפ, או לקורא, שהאמירה הזו פחות או יותר שקולה לאקסיומת ההפרדה (המוגבלת) של ZFC. לפי אקסיומת ההפרדה, אנחנו יכולים לבנות תת־קבוצה מתוך כל קבוצה נתונה תחת מגבלות שמונעות בעיות של פרדוקסים מהסוג שתורת הטיפוסים נבנתה כדי למנוע. היא עושה את זה באופן קצת אחר: היא פשוט מאפיינת קבוצות־אב כך שקבוצות־הבת שלה מצויות תחתיה, ואין אופציה שקבוצת האב "תצוץ" שוב בתוך התת־קבוצות למשל, כך שאנחנו נמנעים מהמעגליות שהובילה את תורת הקבוצות הנאיבית לפרדוקסים מסוימים.
לאחר מכן קווין עושה צעד נוסף. נניח והקארנפיאני שלנו קיבל את הטיעון שלפחות ברמה התחבירית הוא לא נדרש להתנזר ממבנים תחביריים שלא נראים כמו אלו של תורת הטיפוסים, כל עוד הוא עדיין עשוי לתרגם את הההיגדים שלו חזרה לתחביר של תורת הטיפוסים. עכשיו קווין אומר: רק רגע. אם אנחנו כבר מקבלים את זה, למה שלא נזנח לגמרי את היקום שתורת הטיפוסים "מרמזת" של ישויות מטיפוסים שונים? הרי בסוף יש לנו פה רישיון חופשי להשתמש במבנים תחביריים מסוימים כל עוד הם לא מקבלים צורה של איזשהם רצפים ספציפיים שאנחנו יודעים שהם בעיתיים. תחבירית אנחנו כבר לא זקוקים לטיפוסים.
במובן הזה קבלנו בדלת האחורית משהו כמו אקסיומת האקסטנסיאליות של ZFC. ה"ישויות" במערכת הלוגית שלנו לא מובחנות יותר באמצעות טיפוסים, אלא רק באמצעות הדברים שהקבוצות שלנו מכילות. במובן הזה אנחנו כבר לא נדרשים בכלל להפרדה ההרמטית שראינו בהתחלה בין הטווחים של משתנים שונים, בהנתן ואנחנו מכניסים כמה חוקים תחביריים בלבד שלא נזקקים בשום שלב למשהו כמו טיפוסים, ובאופן משתמע, להבחנה בין שאלות ששואלים בתוך מסגרת נתונה לשאלות ששואלים על מסגרת נתונה.
עכשיו, אפשר אולי לפתח עמדה נאו־קארנפיאנית רובסטית יותר שבאמת שואלת שאלות מעניינות על היחס בין מערכות לוגיות שונות. אבל אלו בוודאי לא היו השאלות שהעסיקו את קארנפ, שככל הנראה ההיכרות שלו עם מערכות פורמליות מ"המשפחה" של ZFC בזמן שהוא כתב את המאמר שלו לא היתה מעמיקה במיוחד. כדי לשאול שאלות כאלה, לדעתי, אנחנו נצטרך קודם כל לתת דוגמאות לבעיות קונקרטיות מהסוג שהאסטרטגיה הנונשלנטית של קווין לא תוכל לטפל בהן. זה לא אתגר טרוויאלי, אבל הוא נראה לי האתגר המינימלי שעומד בפני מי שמבקש לבסס עמדה נאו־קאנפיאנית כדי לטפל במצב שבו אנחנו מצויים היום.
כך או כך, אני מתפתה לחשוב שאפשר לקחת פה צעד נוסף שנראה לי שקווין לא לקח. אפשר להציע לקארנפ את הדבר הבא: בעצם, יכול להיות שאתה חושב שלמרות הניסוח מחדש, ההבחנה בין שאלות לגבי איזו מסגרת התייחסות יהיה יעיל לנו לקבל אין רק תפקיד של להפקיד "טיפוסים" שונים, אלא יכול להיות שלעתים יש שאלה מעשית אמיתית. נניח, בהנתן ואנחנו לא יודעים במצב כלשהו האם אוסף הישויות שאנחנו נדרשים להן כדי שהתיאוריה שלנו תעבוד, נניח, a, b, ו־c עומד כולו בחוקי ההוראה (rules of designation). נניח שאנחנו יודעים לומר ש־a הוא "מובי דיק" ו־b הוא "כתבי אפלטון", אבל מאיזושהי סיבה, אולי איבדנו את הכריכה, אנחנו לא יודעים מה שם הספר c. המערכת הלוגית שלנו מאוד רזה, וכל מה שהיא צריכה לעשות זה למיין ספרים לספרי פרוזה (d) וספרי פילוסופיה (e). כדי לעשות זאת היא עושה שימוש בפונקציה Sxy. במצב כזה, יכול להיות שהקארנפיאני שלנו יאמר, נצבת בפנינו מגבלה מסוימת שאי־אפשר לטפל בה רק במונחים "פנימיים למערכת או למסגרת ההתייחסות" ויש טעם להפרדה בין שאלות חיצוניות לשאלות פנימיות.
עכשיו מאוד ייתכן שנוכל להציע לו את הפתרון הבא: אנחנו עדיין רוצים שהמערכת תעבוד, כי מה שחשוב לנו זה לומר משהו בסגנון של "לכל ספר יש קטגוריה" ושהוא יהיה אמיתי. אפשר ורצוי לחשוב פה על אנלוגיות לתיאוריות פיזיקליות שלא פעם נדרשות לישויות אמביוולנטיות מהסוג הזה כדי שנוכל לומר על המערכת הפיזיקלית הנתונה שהיא באיזשהו מובן אמיתית. במקרה הזה, נציע שפשוט "נבחר" בזה שלכל אובייקט בתחום של המערכת שלנו יש פירוש. אם הקארנפיאני שלנו מקבל את הפתרון שלנו מאותם טעמים שקארנפ מקבל שאלות כאלו, קרי, מטעמים פרגמטיים, ייתכן שהורדנו עוד אבן מהמוטיבציה להבחנה בין שאלות פנימיות לשאלות חיצוניות – הפעם פשוט הכרנו לקארנפיאני שלנו את אקסיומת הבחירה. להצעה הזו יש גם את הייתרון המעניין שהיא תופסת את אקסיומת הבחירה לא כהרחבה של המערכת האקסיומטית שלנו בהכרח, אלא כהוספה של חוק היסק (rule of inference). זו היפותזה שצריך עוד לפתח כמובן. אבל אם ההיפותזה נכונה, היא גם משמרת בעקיפין את הדרישה של קארנפ שלשאלות חיצוניות, או אמירות פרגמטיות בהקשר של בחירת מערכת, לא יהיה ערך אמת.
גם אם אני טועה לחלוטין בהצעות שלי, נדמה לי שיש פה שאלות כבדות משקל שלכל הפחות היו צריכות להשקל בצורה רצינית יותר לפני עיצוב של עמדה נאו־קארנפיאני. במובן הזה צריך לציין פילוסופית עכשווית בשם ורה פלוקה לשבח. למעשה המאמר שלה (וקראתי רק עוד שניים בנושא, אחד עם עמדה ברורה והשני שעושה סקירה מצוינת של העמדות הקיימות בנושא במחקר) על קארנפ כנון־קוגנטיביסט מביע ושוקל את הביקורת של קווין מספיק ברצינות, גם ברמת התשתית הלוגית. מכל מקום, הוא נראה לי ייחודי בנוף במובן הזה.