על האנתרופולוגיה הפילוסופית הבעייתית של רולס

הערות על האנתרופולוגיה הפילוסופית של שמיט, שטראוס ורולס.

יצא לי בשבת לקרוא מחדש את המושג של הפוליטי (1927-32) של שמיט, מה שאומר שכמובן הייתי צריך לקרוא גם את ההערות של שטראוס ובסופו של דבר גם את הפרקים הרלוונטיים מהספר המופתי של היינריך מאייר, שהמלצתי עליו פה כמה פעמים, הדיאלוג החבוי: קרל שמיט וליאו שטראוס. בגדול, מאייר עושה את העבודה של הרקונסטרוקציה של הדיאלוג מתוך ההערות ששלח שטראוס לשמיט מאז שיצא הספר ב­־27' ועד המהדורות של שנות ה־30' שמשנות בהתאמה בדיוק להערות של שטראוס – עד שבמהדורה האחרונה, אחר זעם, שמיט פשוט מצרף את ההערות של שטראוס למהדורה. יש הרבה דברים מעניינים בדיאלוג הזה וכל פעם שאני חוזר אליו אני מוצא דברים אחרים.

כך או כך, ענייני בטיעון ספציפי של שמיט שאני חושב שצריך תשומת לב, ושההערה של שטראוס לגביו מאירת עיניים. במושג של הפוליטי שמיט טוען שאפשר לבחון כל תיאוריה שנוגעת לפוליטיקה לפי ההשתמעויות האנתרופולוגיות המובלעות או המפורשות שלה. לדעתו הסיווג היסודי, בוריאיציה מאוד אידיוסינקרטית של טוב ורע קתוליים, הוא בין האם האדם סך לא מסוכן או מסוכן, למשל. את הטיעון הזה הוא עתיד לפתח בצורה שיטתית רק בתיאולוגיה הפוליטית שלו. בהתאמה, שמיט סובר שלא מעט מהפילוסופים הקלאסים, ממקיוואלי, הובס, הגל ועד ניטשה, סברו שהאדם בטבעו מסוכן. תיאוריות ליברליות קלאסיות סברו שהאדם בטבעו הוא טוב, כלומר, בלתי­־מסוכן, ולמה שדווקא יש את הפוטנציאל להיות מסוכן זה המדינה, שצריכה להיות מוגבלת כמה שיותר כדי שהטוב האנושי יוכל להתבטא בחברה ללא הפרעה.

[הערה מעניינת שלו בנושא הוא שהתיאורטיקנים שאנחנו מכנים ליברטריאנים או ליברלים קלאסים (תחשבו תומס פיין, ג'ושוע טאקר ושות' לא סמית'), שהם בעלי תיאוריה פוליטית עבה יותר לשיטתו מהליברלים הבורגנים, מניחים מתודולוגית שהאדם הוא טוב ונתן לשכנוע בתבונה, ואז מסווגים כרעים את אותם האנשים שסוברים שהאדם הוא רע, ובכך תובעים לעצמם סמכות. הטיעון עצמו מעניין אבל אני מציין אותו פה רק משום שנראה לי שיש לו רלוונטיות מסוימת למצב הפוליטיקה האקטואלי שלנו. כפי שנראה, שטראוס יפנה את הטיעון הזה כלפי שמיט עצמו.]

עבור שמיט האדם הוא מסוכן ביסודו, והמושג שלו של הפוליטי יושב על כך. האדם מכונן בעקרון סביב התמה שתמיד יש לו אויב איתו יש לו פוטנציאל התחככות אלים. זו בנקודה הזו ששטראוס לוחץ על שמיט לתת תשובות לנקודה שאינה סגורה בספר שלו. שמיט טוען כמה פעמים במעין אדיבות אינטלקטואלית שהוא לא יודע אם מצב של שלום אוניברסלי אפשרי, אבל הוא מניח שכן. הוא גם מניח שבמצב כזה מה שאנו מכנים אדם עשוי להיות שונה באופן מהותי ממה שהנו היום. במצב כזה, אם הוא יתגשם, התיאוריה שלו תאבד אחיזה. אלא ששטראוס מצביע באינטיליגנטיות על כך שאם כן ההגדרה של שמיט למהות האנושית היא טאוטולוגית – האדם הוא כזה כל עוד הוא כזה. הבעיה פה היא שכדי שהתיאוריה שלו של הפוליטית תהיה אמיתית היא צריכה לכלול טענה שאינה טאוטולוגית, קרי, להיות מחויבת לכך שהאדם כפי שהוא היום מסוגל או לא מסוגל להגיע למצב של שלום עולמי, ומן הסתם סביב השאלה הזו התשובה לשאלת המסוכנות של האדם תזכה למענה שאינו דוגמתי. בהתאמה, שמיט יוכל לטעון אז בבטחון שהאנשים שמספרים את הסיפורים על הטוב האפשרי של האדם הוא בעצמם למעשה מסוכנים יותר, פוטנציאלית, מאלו שמכירים במסוכנותו של האדם, כפי שהוא טוען למעשה. איך שדברים עומדים, הטיעון שלו נגד המצב של שלום עולמי יושב על סלידה ניטשאנית ממצב אפשרי שבו האדם הופך עבדותי, קטנוני וחי חיי נוחות במקום לחיות את חייו באופן רציני.

שטראוס מציע אנתרופולוגיה מעט שונה ומעט פחות דוגמטית, לפחות במסגרת הדיון הנוכחי. הוא שותף לדאגה הניטשאנית של שמיט, אבל סובר שמדובר פה בשיפוט לגבי הטבע האנושי שצריך להפוך למפורש: עבור שטראוס הדבר החשוב ביותר הוא שהאדם ישאל מהו הדבר הנכון לעשות. שטראוס מזהה סכנה מסוימת במצב של שלום אוניברסלי שבו החיוב הזה עשוי לא לקבל מענה, ולכן שותף במידה מסוימת לדאגה של שמיט. אלא ששטראוס, לפחות על־פניו, לא רואה בכך סיבה לגיטימית להתנגד למצב שכזה באופן מפורש. בהחלט אפשר לשאול את השאלה מהוא הדבר הנכון עבור האדם לעשות ולענות על כך, כפי שקוז'ייב אכן עשה, שטבעו של האדם הוא כזה שעשוי להגיע לשלום אוניברסלי והדבר רצוי משום שזה הדבר הנכון לעשות. יש פה טענה סובסטנטיבית הן לגבי הטבע האנושי והן לגבי מה שנכון לעשות כתוצאה מכך. שטראוס עצמו פחות בטוח שהדבר נתן לעשייה, ומכל מקום ספק אם הוא יכול להסכים לכך שבמצב כזה, גם אם הוא אפשרי, הוא יהיה קבוע מספיק כדי להצדיק את הייתור של שאילת שאלת הנכון.

חשבתי על זה לאחרונה כשקראתי אל רולס, שבניגוד לתיאורטיקנים רבים אחרים הטיעונים שלו כן עונים להגדרה ששמיט ייחס בכבוד רק לליברטריאנים – קרי, יש להם תפיסה מגובשת של אנתרופולוגיה פילוסופית. הדבר הוא כמובן פועל יוצא חלקי לכך שהתיאוריה של רולס היא וריאציה על התיאוריות של המצב הטבעי שספקו כזו אנתרופולוגיה בהגדרה, גם אם לא היו ליברליות או ליברטניות באופן קלאסי. במסגרת המצב המקורי אצל רולס אנחנו נדרשים להניח, שוב, כפי ששמיט האשים את התיאורטיקנים הליברטנים, שההנחה שלהם לגבי הטוּב האנושי היא מראשיתה מתודולוגית ואחריתה הוא טאוטולוגית, שהאדם מאחורי מסך הבערות צריך להניח שיש לו אינטרסים גבוהים קונקרטיים, היינו, מעבר להיותו אינדבידואל קונקרטי שמובן שהוא צריך לדאוג לצרכיו הבסיסיים יש לו גם מטרות שהוא לא יהיה מוכן בשום אופן לוותר על היישום שלהן בעבור אף סוג של גמול. מטרות בלתי­־סחירות. ההנחה הזו משמשת את רולס להצדיק כל מני דברים שאנחנו לא נדרשים להכנס אליהם כרגע, וגם נוגעת לאחת הבעיות היסודיות בתיאוריה שלו לפחות בתיאוריה של הצדק לגבי חברה שבה אפשרי שזה יהיה צודק שאף אחד לא ירצה לעסוק בה בפוליטיקה וכמובן לא יהיה אפשר להכריח אותו. מה שמסקרן הוא בדיוק הסיפור של מסך הבערות: מסך הבערות מונע בהגדרה כל ידיעה קונקרטית על הטבע האנושי כפי שהוא הלכה למעשה. בכל זאת, אנחנו נדרשים להניח במצב כזה יסודות לתיאוריה של הצדק.

במובן הזה רולס נופל באותה האשמה בסיסית. הוא סובר, באופן א­־פריורי שלא מניח כל ידיעה על הטבע האנושי כפי שהוא מתבטא בפועל, שקביעתו לגבי הטבע האנושי תופסת לגבי האדם כפי שהוא מצוי בטבע (או כפי שאנחנו אומרים היום, בהיסטוריה) ושעלינו לכלכל את את צעדנו לפי הנחה זו – כמובן בתוספת טיעוני האד־הוק הנצחיים לגבי תיאוריה של יישום התיאוריה בפועל, מה שהוא מכנה "תיאוריה של הענות חלקית" [=לאידאל הצדק]. הסברה הזו שלו יושבת גם על האופן השגוי שבו הוא מבין את קאנט ככזה שמספק תיאוריה א־פריורית של המוסר האנושי בדווקא, ולא מוסר סתם. מה שמסקרן לעומת זאת אצל רולס זה בדיוק זה שכמו אצל הובס, מלבד החלק הספציפי הזה בתיאוריה שלו על המצב המקורי, התיאוריה שלו דווקא כן מניחה את הטבע האנושי כטבע מסוכן ובעייתי מעיקרו. אני חושב ששווה לשאול את השאלה מדוע הובס, עם הנחות קרובות מאוד לגבי החשדנות של האדם במצב הטבע והנטיות האגרסיביות שלו, סובר שהאדם מחפש בראש ובראשונה דווקא בטחון לגופו. הדבר הזה לכאורה לא יכול להיות נכון אצל רולס, שכן חלק מההנחה לגבי המטרות הגבוהות של האדם היא שהאדם יהיה מוכן לכל הפחות גם להקריב את עצמו עבורן בעת הצורך, כפי שנובע מכך שהאדם לא מוכן לסחור או להחליף מטרות אלו באחרות. בין השאר לכן הובס סובר שאומץ למשל אינה מידה טובה במיוחד, ושהאדם כשהוא בטוח בגופו מחפש בעיקר בטחון ושלווה. אני חושב שזה הבדל ששווה להתעכב עליו.