האם ניצחון חשוב למלחמה?
בפוסט הזה אבחן האם העמדה האקדמית הנפוצה בארץ בקרב האתיקנים שעוסקים במלחמות, שנצחון אינו חשוב במלחמה ואינו מושג אתי, היא אכן הדעה המסתברת העולה מן הספרות, ומדוע אולי בכל זאת יש טעם בנצחון.
על פניו השאלה מגוחכת. איך שלא נאפיין את מטרת הלחימה, הרי השגה שלה היא בגדר נצחון. עם זאת, מסתבר שלפחות בחוגים מסוימים הטענה הזו לא כל־כך טרוויאלית. למשל, לפני כחודש התראיין פרופ' אבי שגיא, ממנסחי מסמך "רוח צה"ל", לפודקאסט של "המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן". במהלך הריאיון היה קטע קצר שנחתך והופץ באינטרנט, ולאחר בחינה של ההקשר המקורי, נדמה לי שהתרעומת על קטע זה, שהתבטאה בשיתוף אגרסיבי של הקטע, היתה מוצדקת. בפודקאסט פרופ' שגיא נשאל על האם לדעתו הלחימה הנוכחית של צה"ל בעזה, כאשר הדוגמאות של הירי בשוגג בחטופים הנמלטים ושדה תימן הושמו על השולחן על־ידי המראיין, משקפות את מסמך רוח צה"ל. בתגובה שגיא נתן מה שלדעתו הוא בוודאי הסבר קצר וטכני של העקרונות המנחים של תיאוריית "המלחמה הצודקת" (Just War theory): ישנם שני תבחינים עיקריים לפיהם אפשר לומר שמלחמה צודקת, הצידוק של המלחמה (jus ad bellum), והצידוק בניהול המלחמה (jus in bello). לגבי הצידוק של המלחמה, אלו דבריו של שגיא שזכו לתרעומת –
הצידוק של המלחמה הוא צידוק אחד בלבד – הגנה עצמית. אין היתר מוסרי לבצע כל מלחמה שאיננה מלחמה לצורך הגנה עצמית. אין היתר לבצע מלחמה לכיבוש שטחים, אין היתר לבצע מלחמה לביאור רוע מדומיין או ממשי, יש, אין היתר לבצע מלחמה לצורך ניצחון מוחלט. זה מושג לא אתי. אנחנו לא מכירים באתיקה של המלחמה את המושג ניצחון, אלא את המושג הגנה עצמית. וניצחון יהיה כפי שהוגדר במסמך רוח צה"ל דבקות במשימה, היינו במשימת הגנה עצמית.
יש פה שלושה עניינים שונים: ראשית, חוסר ההיכרות של פרופ' שגיא עם הספרות העכשווית של תיאוריית המלחמה הצודקת, שכפי שנראה יש לה מה לומר בנושא של נצחון. שנית, בלבול אופייני לשלבים המוקדמים יותר של הספרות הזו סביב מושג "המלחמה" כפי שהוא הגיע לידי ביטוי בדבריו של שגיא מצד אחד ברדוקציה של המושג לדבקות בהגנה עצמית מצד אחד, ומצד שני השלילה העקרונית שלו של המונח כצידוק למלחמה. שלישית, השאלה העקרונית, האם ניצחון חשוב לתיאוריה של המלחמה הצודקת בפרט, ולמלחמות בעולם בפועל?
העבודה הפרדיגמטית בשנים האחרונות בתיאוריית המלחמה הצודקת בנושא הנצחון נעשתה בידי או'דריסקול, בספרו ניצחון (אוקספורד 2019), שזכה להתקבלות ודיון מעמיקים בספרות, למרות שכמובן המושג נידון גם לפניו. או'דריסקול מציע בספרו מסגרת עבודה רחבה לטיפול במושג דווקא בהקשר של תיאוריית המלחמה הצודקת. בהמשך לדבריו של שגיא, ארצה להציג את המענה שאו'דריסקול מציע לדאגה המוסרית שנדמה לי שעומדת בלב דבריו של שגיא, או שבכלל מקרה כנראה רווחת בקרב תיאורטיקנים מעודכנים יותר מסוגו. ישנן כמובן עוד התנגדויות רווחות בקרב התיאורטיקנים, אבל ביריעה קצרה זו הן לא מעניננו. לאחר הצגת המענה, ארצה להציע בקצרה טעם נוסף, מפריזמה אתית רחבה יותר, להכרחיות של המושג בהקשר של המלחמה.
המושג האופרטיבי של מלחמה איתו נעבוד שאול, כמובן, מקלאוזביץ. קלאוזביץ מאפיין את הנצחון במונחים של הכפפת האויב לרצון שלך. בעוד שמדובר בהגדרה שהיא רחוקה מלהיות מקיפה, היא מעניקה לנו כבר רווח ראשוני מסוים: הרטוריקה שבשימוש במונח "ניצחון" מניחה השתמעות של משחק סכום אפס. הדאגה המיידית של התיאורטיקנים המודרנים היא כמובן שיש בלוגיקה הזו משום תרומה להסלמה אפשרית של הלחימה. אם המלחמה היא פעילות של הכל או כלום, המוטיבציה לנצח במלחמה עלולה להתנפח בצורה שתפגום בכל שיקול אתי אחר. למעשה, זה בדיוק הטיעונים שחוקרים של יחסים בינלאומיים בני ימינו הפנו כלפי התיאוריה של המלחמה הצודקת באופן כללי. המקור של הטיעונים האלו, באופן מפתיע, מצוי אצל קרל שמיט.
בקצרה, הטענה של שמיט היא שמלחמה שנתפסת כצודקת מייצרת לחץ מושגי לראות באויב כפורע חוק, אדם רע ולבסוף מובילה לדה־הומניזציה ולמלחמה אכזרית יותר. שמיט עצמו הציע שאירופה בנתה אלטרנטיבה שנשברה באופן קשה במלחמת העולם הראשונה. באירופה המלחמה נתפסה כפרוגטיבה של הריבון עליה הוא יכול להכריז ללא קשר לשאלת הצדק של המלחמה. לפי הרקונסטרוקציה של שמיט, באירופה שרר סדר חוקי בשם jus publicum Europaeum. לפי סדר זה, המדינות רשאיות להכריז על מלחמה; האויב מוגדר כשווה חוקית ומוסרית; רק הריבון רשאי להכריע בשאלה האם מלחמה צודקת; אין דרך אובייקטיבית להעריך את ההחלטות הללו של הריבון. כאמור, תיאורטיקנים של יחסים בינלאומיים בני ימינו מבקרים את התיאורטיקנים של המלחמה הצודקת באופן כללי. אם לצטט את קן בוט:
מאחר וסיבה מוצדקת [למלחמה] דורשת מחויבות בלתי־מותנית, התשוקה לצדק והצו לכבד מידתיות בהכרח נמצאים במתח. הראשון דוחף להקצנה, השני לריסון. בעידן אידאולוגי ועם האופציות שנפתחו באמצעות הטכנולוגיה, הדוקטורינה העתיקה של ריסון הפכה להצדקה מודרנית של טוטליות.
כמובן, התיאורטיקנים של המלחמה הצודקת התייחסו לדאגה מהסוג הזה. נראה למשל שמייקל וולצר חשב שבתנאים של מלחמה רגילה ההבחנה שלו בין ההצדקה של המלחמה לצדק בתוך הלחימה עושה מספיק עבודה כדי לנטרל אותה. מצד שני, וולצר אכן טען שבמקרים בהם המלחמה פורצת כתוצאה ממצב חירום, החוקים הרגילים של הלחימה בתוך המלחמה עלולים להיות מושהים בצדק. ג'ף מק'הן, מהצד השני של המתרס התיאורטי, טוען כנגד וולצר שהאי־תלות שהוא מייצר בין הצדק של המלחמה והצדק בתוך המלחמה אינה צודקת. לפי צדק בתוך המלחמה, למשל, לחיילים הלוחמים בשני הצדדים יש זכויות וחובות שווים. עם זאת, ברור שאם לצד אחד יש סיבה מוצדקת ליציאה למלחמה, זה לא יהיה מוסרי להקנות לחיילים שלו ולחיילים של האויב אותו סטטוס מוסרי. או'דריסקול מראה שמק'הן, בשרטוט ההבחנה הזו, נתקל בחומת המציאות באופן חמור בהרבה מוולצר: הוא צריך לחלק בין מה שהוא חושב שמוסרי במלחמה למה שהוא חושב שצריך להיות חוקי במצב הקיים. הסיבה לכך היא בדיוק אותה דינמיקת הסלמה של הקהיית הזכויות של הצדדים הלוחמים, שבוודאי כל אחד מהם חושב שלו יש את הסיבה הצודקת למלחמה – והעדר סמכות שעשויה לברור ביניהם. אז חזרה לשמיט.
כפי שאנחנו רואים, ההגיון המתנגד לשימוש במושג של הניצחון, במידה והוא נסמך על טיעון ההסלמה, צריך לזכות ואכן זכה להרחבה רבתי. התיאורטיקנים של המלחמה הצודקת דוחים אותו ביחס לשימוש בתיאוריות שלהם פשוט משום שהאלטרנטיבה היא שבצבאות לא ילמדו וילמדו תיאוריה מוסרית של המלחמה – והעבודה הזו תישאר בידי שרירות הלב של סמכויות מפוקפקות של פוליטיקאים ואידאולוגים. המקרה של מושג הניצחון אינו שונה.
לאחר שעברנו על לפחות אחת מההתנגדויות המרכזיות בספרות לשימוש במושג הניצחון בתיאוריה של המלחמה הצודקת, נעבור למה שהוא לעניות דעתי רק אחד הטעמים החשובים שהמושג הזה אכן צריך להיות בשימוש. מלחמה היא בראש ובראשונה פרקטיקה חברתית. כשכזו, יש לה עקרונות מארגנים, תכליות פנימיות ומידות, כמו אומץ, שהיא מקדמת בקרב המשתתפים בה. כפי שראינו, ישנה גם מסורת ענפה למדי שחושבת על הפרקטיקה הזו. אך מה מחבר את הפרקטיקה הזו, למעשה, לחיים שלנו? מהיכן מגיעות המוטיבציות היסודיות לצאת למלחמה צודקת? מלחמה, כדי שיהיה מן הראוי להלחם בה צריכה להיות, כלשונו של וולצר, "מלחמה בה זה דחוף לנצח." כלומר, אנחנו צריכים להיות מסוגלים להבין את עצמנו כאנשים שזה דחוף עבורם להלחם. אנחנו צריכים נרטיב. אלא שלמלחמה, בניגוד להרבה פרקטיקות אחרות, יש תכונה יוצאת דופן כרכיב של נרטיב. אנחנו מורגלים לחשוב על נרטיב במונחים של פלורליות, כלומר, על נרטיבים. איפה זה משאיר את הנרטיב של המלחמה?
המלחמה בהגדרה היא אירוע אנטגוניסטי. כפי שראינו, מושג הניצחון מדגיש את המאפיין הזה. מושג הניצחון, בניגוד למושגים האחרים שדנו בהם פה, הוא מושג שיש לו מימד נרטיבי. המאפיין האנטגוניסטי של מושג הניצחון זולג למימד הנרטיבי. מלחמה היא גם צורה של גישור קונפליקט בין נרטיבים, כאשר הנצחון במלחמה מייצר התלכדות נרטיבית בין הצדדים הלוחמים. במלחמה בה יש מפסידים ומנצחים, יש נקודת עגינה לתקשורת עתידית בין הצדדים שנלחמו בעבר. האפשרות לייצר חיים משותפים עתידיים בין הצדדים תלויה בנקודות השקה מוסכמות מסוג זה בין הנרטיבים השונים. במילים אחרת, המלחמה עושה בעיקר רע – אבל אחד התוצרים החיוביים שלה, במידה והיא הוכרעה בניצחון של אחד הצדדים, זה עיבוי האפשרות לפוליטיקה של העתיד. התעלמות ממושג הנצחון, הדחקה שלו, מעבר לבעיות המובנות מאליהן, עלולה גם לייצר מצב בו חברות שכנות חיות כל אחת בעולם נרטיבי סוליפסיסטי לחלוטין בצורה שבעצמה עשויה רק להסלים את הסכסוך ביניהן.
נדמה, אם כן, שלא רק שניצחון חשוב למלחמה – אלא שהוא חשוב גם מעבר לה. לשלום.