כמה הירהורים על מבנה העומק של פוליטיקת המרכז
כמה מחשבות על משילות מודרנית והאחריות של הפוליטיקאי.
1. בשנת 1919 גרמניה הייתה עדיין עמוק בתוך המהפכה שבאה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. היה ברור שגרמניה תעבור מהלכים של דמוקרטיזציה בעקבות ההפסד במלחמה, אבל ההיקף של הרפורמה נותר לוט בערפל. בשנה זו מקס וובר נשא את כנראה אחת ההרצאות הטובות בהיסטוריה של מדעי המדינה, "הפוליטיקה כמקצוע". בהרצאה וובר ניתח לעומק את השינויים המבניים שהמדינה המודרנית עברה במאה ה־19. האנלוגיה, שלדעתי מלמדת הרבה על האופן שבו המדינה של המאה העשרים והמאה העשרים ואחת שונה מאחיותיה הזקנות יותר, שבה וובר השתמש כדי לתאר את המדינה המודרנית הייתה ביחס לחברה הנסחרת בבורסה: בחברה שנסחרת בבורסה, זה נכון שטכנית הבעלים של החברה הם בעלי המניות, אולם בפועל הם לא מחזיקים בתפקידי הדירקטוריון, הניהול השוטף או התפעול המקצועי. במובן זה המדינה המודרנית היא של העם, אבל באותו האופן שבו החברות הנסחרות בבורסה הן בעיקר של בעלי הפנסיות והביטוחים: על הנייר. מי ששולט בפועל אלו אנשים אחרים לגמרי.
למרות שהתובנה הזו נשמעת שלילית, וובר מציין את הצד החיובי שבה. מאחר והמדינה לא שייכת לאף אחד, מדובר בשלב חדש של הדמוקרטיזציה של המדינה. התזה המפורסמת של וובר היא דווקא הדגמה בדיוק לעקרון הזה. לפיה המדינה המודרנית היא בעלת "מונופול על הלגיטימיות של האלימות", היא פשוטה למדי. בעבר זה היה המצב הנורמלי שכדי לתחזק שלטון יש להפעיל אלימות תכופה. המדינה המודרנית הצליחה לשבור את המעגל הזה על־ידי כך שהיא יצרה מצב בו רק למדינה יש לגיטימיות להפעיל אלימות, ולמעשה יצרה מונופול על האלימות. אחת התוצאות המבורכות של המונופול הזה זה שהמדינה המודרנית לא מפעילה אלימות באופן נורמלי בהשוואה לצורות שלטון פרה־מודרניות, והאלימות במסגרתה שאיננה מבוצעת בידיה, בין אם של אצילים או של חוליגנים, נתפסת כבלתי לגיטימית. אלימות הנה לגיטימית רק אם המדינה האצילה מסמכותה. אמנם יש מונופול על האלימות, אבל בידי גוף שהבעלות עליו מבוזרת לחלוטין. לאף אחד פשוט אין את האמצעים להפעיל אלימות מאורגנת, שכן כל אלימות מהסוג הזה, אם היא לגיטימית, היא בבעלות המדינה.
2. התזה הזו של וובר על אופייה של המדינה המודרנית שהתהוותה יחסית בשלמותה במאה ה־19 אינה סוף פסוק. כאמור, השאלה של "המנהלים" של המדינה נותרה פתוחה. הפוליטיקה של המאה ה־19, אם אני אפשט את הניתוחים של וובר להיסטוריה של אנגליה, צרפת, וארה"ב, התאפיינה בכך שהמנהלים נבחרו באופן דמגוגי באמצעות הפופולריות שלהם בציבור הרחב או הפעלה שיטתית של מה שהיום אנחנו מכנים קבלני קולות. הפרס העיקרי שדמגוגים למיניהם יכלו להציע לבוחריהם הוא כמובן מימון בידי המדינה באמצעות משרות שנדרשו כדי לשלוט באוכלוסייה הגדלה בקצב מסחרר. כך יצא שמה שהפוליטיקאים הבטיחו למעשה לתומכיהם, בין אם לקבלני הקולות באופן ישיר או לאיגודים השונים של המפלגות שהחלו לצוץ באותה העת או לבעלי הכסף לתפעול האיגודים הללו, היה משרות של עובדי מדינה. כל המשרות הציבוריות, לשיטת וובר עד הדיוור, היו מוחלפות תדיר עם תוצאות הבחירות.
התהליך הזה כמובן השחית ללא היכר את השירות הציבורי, שהיה נדרש באופן נואש כדי ששירותי המדינה יוכלו להדביק את האוכלוסיות והכלכלה הגדלות. למעשה, כל מדינה מצאה את המתכון שלה להינצל מהתהליך הטבעי הזה. ארה"ב למשל הנהיגה שורה של רפורמות במגזר הציבורי משנות ה־30 ואילך כדי להפוך את השירות הציבורי למקצועי יותר ולמנוע תחלופה מהירה שכזו. כאשר המערכת האמריקאית הייתה כבר לקראת קריסה והרפורמות הללו נתקלו בהתנגדות, וובר מצטט אמריקאי אחד שנשאל מדוע יש להעדיף שירות ציבורי מושחת על שירות ציבורי מקצועי – האמריקאי דאז ענה "אני מעדיף אנשי שירות שאני יורק עליהם, מאשר כאלו שיורקים עליי." כדי להמחיש את המצב טרום הרפורמות הללו, אם תחזרו לארה"ב של תחילת המאה התשע־עשרה, אתם תראו פוליטיקה עירונית בסגנון ש"ס. מדינות היבשת, כך על פי וובר, סבלו פחות מהפגם הזה משום שלכתחילה המדינות האבסולוטיות של המאה ה־17 הביאו איתן גם מסורות מגוונות של שירות ציבורי מקצועי. אלו מראש שמו הרבה מהאחריות האדמיניסטרטיבית של המדינה בידיהם של יועצים שהוכשרו לכך.
3. הבעיה שעלתה באופן טבעי, ושלשיטת וובר סימנה את ה־בעיה של גרמניה באותו הזמן, היא בעיית המנהיגות. בגרמניה בפרט השירות הציבורי הפך לכל־כך חזק עד שהוא ייתר לחלוטין את המערכת הפרלמנטרית. אך המידות שנדרשות ממשרת ציבורי טוב, – לשיטת וובר, בראש ובראשונה הוצאה לפועל של המדיניות של הממונה עליו, תוך כחש גמור לאמונותיו האישיות, אפילו אם ההוצאה לפועל של המדיניות נראית כשגויה בעיניו – הן בדיוק המידות ההפוכות מאלו שנדרשות מהפוליטיקאי, בראש ובראשונה אחריות אישית על תוצאות ההצלחה או אי ההצלחה של פעולות המדינה. גרמניה, שבדיוק הפסידה את המלחמה, לשיטת וובר סבלה בדיוק מהעדר פוליטיקאים במובן שהוא מבין אותו, מנהיגים בעלי אחריות. התוצאה של שירות ציבורי יעיל אך העדר הנהגה פוליטית יצרה לשיטתו מדינה שהיא הלכה למעשה אימפוטנטית. המשרתים הציבוריים שלא נושאים באף אחריות אישית החזיקו בתפקידי המפתח בקבינט, תפקידים שלמעשה ייתרו את הכוח של הפוליטיקאים.
כניסיון להציב חזון נגד המצב הזה, וובר שרטט את דמותו של הפוליטיקאי האידאלי בעיניו, זה שלמעשה יהיה מסוגל לתפקד כמנהיג של המפעל העצום הזה של המדינה המודרנית. הוא עשה זאת בעיקר תוך יצירת הבחנה, שלדעתי הנה יקרת פז עבור ימינו בישראל, בין אתיקה של אמצעים לאתיקה של מטרות, הבחנה שהנה מצד אחד פשוטה אך היא מתפרטת באופן מורכב – תוך התייחסות ספציפית לתפקיד של הפוליטיקאי המודרני.
4. לפי וובר, אתיקה של תכליות אולטימטיביות היא אתיקה עתיקה, והיא מופיעה ברוב דתות העולם בצורה כזו או אחרת. הדוגמא הזמינה ביותר היא כמובן "הדרשה על ההר" של ישו. הקדוש, שעוקב אחרי האתיקה הזו באדיקות, למעשה מעניק לה אצטלה של כבוד. באתיקה זו ישנה תכלית סופית כלשהי, נניח, מלכות השמים, שכדי להגשים אותה צריך לפעול לפי הכוונה הנכונה, ולפיה בלבד. ההנחה הסמויה של האתיקה הזו היא שאם נפעל כך באופן אקסמפלרי, הטוב הפנימי של בני־האדם האחרים יוביל אותם לפעול כך גם הם. הביטוי הפוליטי של האתיקה הזו כמובן אינו פציפיסטי. כפי שוובר מדגים, האתיקנים מהסוג הזה לעתים קרובות מרשים לעצמם רק "פעולה מהפכנית אחת" שהיא מנוגדת לחלוטין לחזון, והיא עתידה להביא בסופו של דבר את הגאולה. לכן האתיקה הזו נוכחת מאוד בקרב מהפכנים כאלו או אחרים, שלמרות רצונם הטוב, ההיסטוריה מלמדת שהם הרבה דברים, אך לא באמת פציפיסטים.
מנגד, האתיקה של האחריות, או האתיקה של האמצעים, גם היא אתיקה עתיקה. לפי האתיקה הזו כל אדם צריך לחשוב על ההשלכות האפשריות של הפעולות בהן הוא נוקט ולקחת עליהן אחריות – גם אם לא, ובמיוחד אם לא, צפה אותן מראש. זה הפרדוקס שבלפעול באופן אחראי בעולם שהוא אינו מוגבל לכוונה טובה, או כפי שהגל כינה זאת פעם בדיוק ביחס לפוליטיקאים הפרלמנטריים המודרנים, "המשחק הבלתי נגמר של ההאשמות". הדוגמא המרכזית שוובר מביא בהקשר הזה זה האופן שבו האמונה בדהרמה מתחזקת את מבנה הקאסטות בהודו. כל אדם מבין שעליו למלא את חובתו החברתית, והוא נושא באחריות המלאה למילוי חובה זו. וובר מביא את הדוגמא של הדהרמה כדי להביא את הדוגמא המפורסמת של הדיאלוג של קרישנה וארג'ונה מהבהטווה גיטא – דיאלוג ארוך בו ארג'ונה חובה קשיים מוסריים מול החובה החברתית שעליו למלא וקרישנה משיב לו שאף על פי כן זוהי חובתו.
5. אף אחת מהאתיקות הללו, לבדן, כמובן לא מאפיינת את הפוליטיקה האידאלית, אע"פ שהאתיקה של האחריות לפחות הופכת את הפוליטיקה לפונקציונלית. למעשה, וובר דורש מהמנהיג להבין שהאחריות שלו כרוכה בסיכון מוסרי מתמיד, סיכון מוסרי שמטיל עליו חובות אופי מיוחדות. הראשונה שבהן כבר הוזכרה, היא הבסיס: אחריות אישית. זו תכונה שיחסית קל להחזיק בה בתנאים רגילים, אך היא עומדת במתח מתמיד עם עוד תכונה שעל הפוליטיקאי להחזיק בה: תשוקה לוהטת למען תכלית מסוימת. המתח בין שתי התכונות הללו מחייב שהפוליטיקאי יהיה בעל תשוקה שתדע לסחוב אחריו אחרים, אבל גם בעל חוש פרופורציה כדי להבין את המציאות לאשורה – להבין מתי ההצלחה נפלה בחלקו, ומתי התבוסה. דווקא לגבי התבוסה וובר מרחיב מאוד: פוליטיקאי בעל אחריות לא משייך את כל הרוע בעולם לטיפשות או האינקומפטנטיות של האחרים. זה התפקיד של המהפכן. המפכן תמיד יטען שאם פעולתו לא הובילה לאוטופיה, הרי זה אשמתם של כל שאר בני־האדם, לעולם לא שלו. זו תכונה דוחה, והיא נובעת מחוש לקוי לפרופורציה ולמציאות.
התרחיש האידאלי של הפוליטיקאי לפי וובר, ומה שהוא רואה כלא פחות מגדלות רוחנית, זה פוליטיקאי מבוגר – להבדיל מדמותו של המהפכן הצעיר – שמגיע הזמן בו הוא אומר "עד כאן. כאן אני עומד ואיני יכול אחרת." פוליטיקאי מסוג זה הוא כזה שאינו איבד את האחריות האישית שלו, חוש הפרופורציה שלו, לתשוקה שמנחה אותו. יש לו תשוקה, אבל יש לו עין הרבה יותר טובה והכרחית לאילו אמצעים יוכלו להשיג את מושא התשוקה, ואילו סביר להניח שיובילו לאסון. במילים אחרות לפוליטיקאי האידאלי יש יכולת ביצוע אדירה, אבל גם מעצורים אמיתיים מפני אמצעים מסוימים. עיקר עבודתו היא למצוא אמצעים נכונים, לא לחלום ביתר פירוט לגבי מה הוא היה עושה אם כל השאר לא היו מפריעים לו כל הזמן ומקלקלים את החזון שלו.
(חנה הוך, חתוך עם סכין מטבח דאדא באמצעות רפובליקת ווימאר התקופה התרבותית של בטן הבירה בגרמניה, 1919)
6. המחשבות האלו בעקבות וובר הביאו אותי חזרה דווקא לפוקו וההרצאות שהוא נשא על "לידת הביו־פוליטיקה" ב־1978-79. פוקו, שכבר היה קרוב יותר מוובר לדמותה של המדינה בת ימינו, גם אם לא חזה בעצמו במדיניות הנאו־ליברלית של ממשל קלינטון, עשוי ללמד אותנו כמה לקחים חשובים דווקא מאחותה הקדומה של המדיניות ההיא בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל חשוב יותר – על הרעיונות של האסכולה הכלכלית שנקראה אורדו־ליברליזם. פוקו חוזר ומדגיש, עוד מההרצאות שלו על "בטחון, טריטוריה, אוכלוסייה" (1977-1978) שאופיו של השלטון המודרני הוא בדיוק בפיתוח טכנולוגיות חדשות של כוח. טכנולוגיות, שמהתיאורים של פוקו, אני מבין שמתלכדות יחסית יפה עם הגידול באוכלוסייה באירופה במאה ה־19, כמו בדוגמא שלו עם התפתחות האפידמיולוגיה הציבורית או התפתחות הכלכלה המדינית. העיקר בטכנולוגיות האלה זה שהן מנסות להתערב באופן לא־ישיר בחיי האזרח לא כדי להשיג בו שליטה מלאה – אלא כדי לייצר שינויים חברתיים קטנים שמצטברים לאפקט גדול. וובר, בתור אחד הנציגים של המדעים שפתחו טכניקות כאלה – סוציולוגיה וכלכלה – מדגיש בהקשר של המדינה המודרנית בדיוק את ההשלכות הבלתי־צפויות של התערבות בוטה מדי בסדר החברתי. וובר שם דגש רב כל־כך דווקא על האחריות האישית של הפוליטיקאי דווקא משום שהמדינה המודרנית היא כר פורה כל־כך לפעולות מרצון טוב שעשויות להיות בעלות השלכות קטסטרופליות.
אני מעלה פה שוב את וובר משום שפוקו עצמו מדגיש את החשיבות של להבין את תפקיד הרקע שוובר שיחק בלידת אסכולת פרייבורג – האורדו־ליברלים – ואסכולת פרנקפורט. לשיטתו, וובר החליף עבור הגרמנים את הבעיה היסודית של מרקס. אם עבור מרקס הבעיה היסודית הייתה למעשה להבין את האופי הסותר של ההון, ממקס וובר, הבעיה הזו הוחלפה בהבנה של כיצד האופי הסותר של ההון יוצר בחברה הן רציונליות והן אי־רציונליות. בפרנקפורט ניסו להבין אילו צורות חברתיות יוכלו לאפס את האי־רציונליות של הקפיטליזם, ואילו בפרייבורג ניסו להבין כיצד הקפיטליזם יוכל לאפס את האי־רציונליות החברתית הנלווית לו. הבעיה, כפי שאנחנו רואים, היא רציונליות בתנאים של חברת ההמונים המודרנית, ספציפית בהתייחסות לפוליטיקה שלה.
7. האורדו־ליברלים מעניינים את פוקו בדיוק משום שהם מציעים תיאוריה מתחרה, ולדעתו מסוכנת, לתיאוריה של הסוציאליסטים או של פרנקפורט למדוע הנאציזם, אולי הפרדיגמה של האי־רציונליות החברתית המודרנית, שני אולי רק לאי־רציונליות החברתית הסובייטית, התרחש. אם לשיטת הסוציאליסטים האורתודוקסים נוסח סטאלין הנאציזם הוא הרחבה הכרחית של דוקטרינת הליברליזם כאימפריאליזם של לנין, ולשיטת החבר'ה מפרנקפורט היא תוצר של הדה־הומניזציה של המערכת החברתית של הקפיטליזם, לשיטת האורדו־ליברלים הנאציזם הוא למעשה תוצר הכרחי של נטישת הליברליזם, ובראש ובראשונה של נטישת הליברליזם החברתי.
לשיטתם, התערבות של המדינה גוררת עוד התערבות כדי להציל את ההתערבות הקודמת. פרוטקציוניזם מוביל למדיניות נרחבת של רווחה, שמוביל לתכנון הכלכלה, שמוביל לסוג של מדיניות קייניסיאנית. כלל הרכיבים הללו במובן מסוים מניחים זה את זה. הנאציזם הוא כמובן ההופעה המושלמת של כל הרכיבים הללו יחד. הרכיבים הללו יוצרים ניכור מובנה בין מדינה עם כוח מפלצתי לאזרחים מנוהלים לחלוטין וחסרי כוח כלל. הנאציזם הוא התוצר הבלתי־נמנע של מדינה שמבקשת עוד ועוד כוח. הביקורת על הכלכלה המודרנית, שהיא מנכרת את האינדבידואל מהקהילה שלו, למעשה מפנה את החץ לכיוון הלא נכון: זה בדיוק ההתערבות בכלכלה המודרנית בידי המדינה שגוררת את האינדבידואל מחוץ לקהילה ומבודדת אותו אל מול המדינה, גורמת לו לסמוך עליה איפה שפעם הייתה הקהילה שלו, ואז כדי ליצור לו תחושה של Gemeinschaft בונה הצגות־ענק ציבוריות שרק דרך הזדהות איתן הוא יכול להזדהות עם אנשים אחרים במדינה שלו ולהחזיר לעצמו מעט מהאנושיות שלו.
8. בהקשר שלנו, פוקו, הרבה יותר מאחיו האחרים בשמאל (שזה מפתיע לראות כמה הם רווחים עדיין בימינו) מזהה מה שהאורדו־ליברלים חידשו בהקשר של התיאוריה הכלכלית הליברלית. לשיטתו, האורדו־ליברלים הגיעו למסקנה שהאי־רציונליות של החברה המודרנית למעשה נובעת מהנחה שהייתה משותפת בעליל לכלכלנים הליברליים הקלאסיים, והיא שהמדינה נתונה, והשאלה היחידה היא איך היא מפנה מספיק מקום לשוק החופשי לתפקד. למעשה, כך הם טענו, השוק לא מתפקד מעצמו. התחרות לא קורית מעצמה. התחרות היא תוצר אנושי שמתרחש רק בתנאים מאוד ספציפיים, באינטראקציה מאוד ספציפית עם גורמים היסטוריים אחרים. מטרת המדינה היא בדיוק לייצר את אותם התנאים שיאפשרו לתחרות החופשית להופיע. מה שזה אומר שעל המדינה להתערב באופן קבוע ביצירת התנאים עבור תחרות, לפקח על השוק ולקחת אחריות מלאה עליו. פוקו מזהה פה כאמור תמה שהחלה לעניין אותו עוד ב־1977, סגנון המשילות החדש של המדינה המודרנית שאינה מתערבת באופן ישיר בתהליכים חברתיים, אלא מתערבת באופן היקפי כדי להשפיע על התרחשות תהליכים חברתיים מיטיבים. שוב, הדוגמא של פוקו עצמו מ־1977 היא האפידמיולוגיה המודרנית: במקום לנסות לטפל בכל חולה בנפרד (כפי שהרופאים בני אותו הזמן הטיפו) לתת לחלק גדול מהאוכלוסייה חיסון קטן שימנע את ההתפשטות של המחלה בתוך האוכלוסייה (כפי שהרופאים בני אותו הזמן התנגדו לו).
כך למשל האורדו־ליברלים הניחו שנכון שבתיאוריה האידאלית מונופול אינו עלול להיווצר. אולם בהיסטוריה בפועל ישנם שלל גורמים חיצוניים שעובדים באופן פעיל, בין אם במדינה או בקרב התאגדויות אחרות, כדי לייצר מונופולים. התפקיד של המדינה, על־כן, הוא לייצר חקיקה, כפי שקיימת בגרמניה, שתפקידה אינו למנוע מהשוק החופשי לייצר מונופולים, אלא בדיוק למנוע מגורמים חיצוניים לנצל את השוק החופשי וליצור בתוכו מונופולים. האידאל של האורדו־ליברלים, מקריאה של פוקו בטקסט של רופקה מ־1950 "האוריינטציה של המדיניות הכלכלית הגרמנית", היא לייצר חברה יזמית אידאלית, בה לכל אחד יש צורות שונה של יוזמה, תמיכה בעסקים קטנים ובינוניים. על הפעילות הכלכלית של החברה להיות כמו שיותר מבוזרת, וכמה שפחות מרוכזת בתאגידי ענק לאומיים או בינלאומיים. כפי שפוקו מציין בצדק, זה מחזיר אותנו לוובר.
9. לפי פוקו, למעשה האורדו־ליברלים חוזרים להבנה של הקפיטליזם שמקורה בסומברט, וובר ושומפטר. לצורך הדיון, אני אניח שאיננו חושבים שמדינת רווחה (ואגב אורחא צמצום מלאכותי של האי־שוויון הנדרש לתחרות) היא החזון האולטימטיבי של האנושות, או שאנחנו דוחים פתרונות סוציאליסטיים של תכנון הכלכלה לסוגיה. אני אניח שאנחנו זוכרים שלמדינה יש עוד תפקידים מלבד ניהול הכלכלה. השאיפה של האורדו־ליברלים למצוא "התערבויות עקיפות" בחברה שמהווה הקרקע האמיתית שבתוכה תוכל לצמוח תחרות מחזירה אותנו לתזכורת של וובר, שלדעתי צומחת דווקא ובדיוק מאופייה וגודלה של המדינה המודרנית, לפיה התערבויות ישירות בחברה לעתים תכופות גוררות תוצאות בלתי צפויות. לדעתי, כמעט כל מדינה מתועשת (מי יותר ומפי פחות) הלכה למעשה נדרשת לכך שהפוליטיקאים שלה יעסקו למעשה בסוג רגולציה שמנסה כמה שפחות להתערב באופן בוטה, ובמקביל לנסות להשפיע על גורמים עקיפים כמה שיותר. המדינה המודרנית ענקית בהכרח, משום שגם אם אינה מדינה סוציאליסטית (מנהלת את הכלכלה) או לחלופין מדינת רווחה (שמנסה להציב משקל נגד פעיל נגד הפעילות הכלכלית של האזרחים), היא עדיין נדרשת לפקח על הפעילות של השוק, לספק חינוך, אבטלה, בריאות, תכנון עירוני וכמובן – בטחון.
פוקו מודע היטב לפרדוכסליות שבדבר, והפרדוכסליות הזו חוזרת לדעתי ללב החזון של וובר עבור הפוליטיקאי. הפוליטיקאי נדרשת לגלות אחריות וחוש פרופורציה יוצא דופן, משום שהאתיקה של האחריות דורשת פעילות למען הטוב בתוך הקשר חברתי בעל אמצעים מסוכנים. הוא מופקד על פיקוח על מדינה שהיא פעילה תמיד. בניגוד, כך אפשר לטעון אולי כלפי פוליטיקאים פרה־מודרניים, שיכלו במידה מסוימת של צדק לגייס לטובתם במידה מסוימת של צדק רק את התוצאות שהם רצו שיתרחשו במציאות בעקבות יישום של המדיניות שלהם. אפשר שבמדינות הרבה יותר קטנות האחריות הניהולית היא בעיקר ישירה, אולם יש לי סיבה טובה לסבור שהאתוס הפרה־מודרני, באופן אירוני, היה הרבה פחות סלחן מהאתוס המודרני של "אשמתי, לא אשמתי".
פוליטיקאים מודרניים, לעומת זאת, מופקדים על מדינה שאפשר לומר שכמעט מטבעה דורשת יותר חוש פרופורציה, להבין איזו התערבות או, לא פחות חשוב, העדר התערבות, תגרור תוצאות לא רצויות. היא ענקית, ועל־כן אפשר לומר שהחיכוך עם הדרג המקצועי הוא כמעט בלתי נמנע. יותר משהפוליטיקאי צריך לשלוט במדינה, הוא צריך לדעת להנהיג את הדרג המקצועי לכיוון שהוא שואף אליו. במידה רבה פוליטיקאי שכל הזמן נמצא בקונפליקט עם הדרגים המקצועיים בכל התחומים הוא פוליטיקאי שהגיע עם אתיקה של תכליות שכל אמצעי כשר כדי להשיג אותן – כלומר אינו פוליטיקאי, אלא מהפכן. האורדו־ליברלים חשבו על היווצרות של מונופולים – אבל לא נטעה הרבה אם נלך בעקבות פוקו ונאמר שאותו הגיון תקף אף לספירות אחרות, כמו פיגוע בקנה מידה אדיר או שבירה של המרקם החברתי. העמידה על המשמר היא תפקידו הראשון של הפוליטיקאי המודרני.