ברצוני להציע כמה הערות צדדיות לתופעה של ג'ורדן פיטרסון. אנסה לעמוד על ההשפעה של דמותו ברמה הציבורית ולהציע ביקורת אינטלקטואלית יותר, שתשקף את המבט האישי שלי על הדברים. נתחיל מדמותו הציבורית.

נדמה לי שפיטרסון הוא עדכון של תופעה ישנה לעידן שלנו, וזה שדווקא הוא הצליח לחצות את הרוביקון ולעשות זאת אומר דרשני. התופעה עצמה של אינטלקטואל ציבורי אינה חדשה והיא חוזרת, בווריאציה המוכרת לנו, לפחות לרוסו. עם זאת, כידוע, התופעה הזו ככלל נמצאת בצניחה חופשית בעידן של הפוליטיקה הפופולרית ויש שיגידו מאז עליית המדיה החדשה בכלל. זה לא בדיוק שאין אינטלקטואלים ציבוריים – אפשר לחשוב על ז'יז'ק למשל, או על הררי – אלא שאלו נתפסים בציבור, במידות משתנות של צדק, כאליטיסטיים. יותר נכון: קהל היעד שלהם הוא מראש מצומצם יחסית למידת ההשפעה שהצליח להשיג פיטרסון מחוץ לאמצעים המוסדיים המסורתיים.

כלומר, מה שמסקרן בדמות הציבורית של פיטרסון הוא שהתחרות שלו אינה בדיוק ספרים של אחרים או רעיונות של אחרים, גם לא בדיוק טייקים מקוריים ומעמיקים על התרבות העכשווית, אלא סרטוני טיקטוק ויוטיוב שמראש מובנים עבור הקהל הרחב. ככל הידוע לי, פיטרסון הוא האינטלקטואל הציבורי הראשון שמעמדו הציבורי האיתן הגיע לו דווקא כתוצאה מקורסים בפסיכולוגיה (לעניין הדיסציפלינה נגיע עוד מעט) ולא מתוכן שנתפר מראש לטעם הפופולרי שבדרך כלל מאפיין את המדיומים שאותם הוא פיצח.

במובנים האלה, לפני שנגיע לניתוח הסיבות, נדמה לי שיש לברך על עלייתו של פיטרסון. הוא במידה מסוימת החזיר את הרעיון שאינטלקטואליזם עשוי להיות פופולרי. ודוק: לאו דווקא שאינטלקטואלים ציבוריים זה מוסד מוצלח שראוי לשימור, בהחלט אפשר לפקפק בזה. אלא שהחיים האינטלקטואליים ככלל זכו לירידה מסוימת ביוקרתם בעידן מדיית ההמונים, וזו בוודאי תופעה שלילית, משום שזה ללא ספק אורח חיים קריטי לתרבות המערבית.

אלא שאליה וקוץ בה. הסיבה שפיטרסון כל־כך פופולרי אינה כה עמוקה. כאמור, התחרות שלו אינה עם אינטלקטואלים אחרים. מה שמרגש אנשים אצל פיטרסון הוא דווקא הצד המוסרני שלו. פיטרסון מלמד מתוך נקודת מוצא שיש תכלית לחיים ושיש סדרה של כללי אצבע, בדרך כלל טריוויאליים או ספציפיים עד לרמה אבסורדית, שיהפכו את החיים לתופעה נסבלת. ספק רב בעיניי כמה ממעריציו המושבעים אי־פעם קראו בדוקטורט שלו (אגב, ספר מעניין ביותר). זה כשלעצמו לא מעניין במיוחד. מה שמעניין הוא דווקא כמה כנראה הסגנון הזה חסר לקהל, חוסר שכשלעצמו אמור להוות נורת אזהרה מהבהבת באדום לכל מי שמודאג ממצב החינוך הכללי בתרבות שלנו. התפקיד לספק כללים כאלה בדרך־כלל מוטל על ההורים והמחנכים הישירים של הנערים, משום שהם אלו שיש להם גישה בלתי־אמצעית לחייהם של הנערים. משהו עמוק מאוד צריך להשתבש כדי שאנשים בגילאי העשרה ומעלה יחפשו את הכללים האלה דווקא במדיומים כמו יוטיוב, אבל כרגע זה לא מענייננו.

עוד צד לפופולריות של פיטרסון הוא הצד של לוחם החופש, הלוחם נגד הממסד, ששוב, אפיין את מוסד האינטלקטואלים הציבוריים בעבר. במובן הספציפי הזה אין לי אישית אלא הערכה אליו. פיטרסון נלחם עבור חופש הביטוי בדיוק עבור אותם הדברים שחופש הביטוי אמור להבטיח: חקירה חופשית וציבורית באשר לחיים הטובים. היריבים שלו, שהצליחו לקבע את עצמם בתוך הממסד, במובן הזה אכן מציגים תופעה פוליטית מעוררת דאגה שאפשר שנמצאת בבסיס התנועה החריפה לפוליטיקה פופוליסטית שראינו בשנים האחרונות. כזכור, פיטרסון עצמו זכה ללפחות אחת הדחיפות הראשונות בקריירה שלו כאשר סירב בפומבי להיכנע לדרישות הרטוריות הנבזיות של יריביו.

אחרי שעברנו על הצדדים הציבוריים בתופעה של פיטרסון, דברים שלדעתי זכו למספיק הד גם במקומות אחרים, נעבור להערכה מעט אישית ואינטלקטואלית יותר. במובנים האלה, כפי שנראה, פיטרסון הוא תופעה בעייתית הרבה יותר ממה שנדמה לעין במבט ראשון.

כדי להדגים זאת, ארצה לספר סיפור קצר. לפני כמה שנים אני וחבר שלי טיילנו באירופה. שנינו שמענו באותה נקודה כבר המון הרצאות של פיטרסון, והדעות שלנו היו חלוקות. אני טענתי שפיטרסון, כפסיכולוג, הוא ללא ספק דמות מעניינת ובלתי שגרתית. אבל כל אימת שהוא חורג מהדיסציפלינה הספציפית שלו, נניח לביקורת תרבות, מחשבה על אתיקה באופן כללי או מחשבה על טקסטים דתיים, הצד השרלטני שלו יוצא לאור. זו אמנם תופעה שהשתפרה בשנים האחרונות, אבל גם לא בהרבה. לטענתו של אותו חבר דאז, אפשר שאני צודק, אבל הוא מדבר לקהל הרחב, ואם יש דברים בלתי־נכונים שהוא מטיף להם, הוא תמיד נכון לתקן את עמדתו – אבל שהמבקרים ישמיעו קול. ההזדמנות לא איחרה לבוא. הוויכוח הציבורי של פיטרסון עם ז'יז'ק הוכרז, ולנו סופקה הזדמנות לבחון את העמדות שלנו.

עד אותה נקודה פיטרסון עשה קריירה מביקורת "המרקסיסטים באקדמיה". לא פעם, טענתי, הוא פשוט לא יודע על מי ועל מה הוא מדבר. הוויכוח הציבורי עם ז'יז'ק היה ההזדמנות המושלמת לבחון זאת, ולא רק שלא התאכזבתי, אלא שלא האמנתי לעומק הבעייתיות שנחשפה כאשר פיטרסון היה צריך להתמודד עם דמות שאינה פחות רחבה ממנו של אינטלקטואל ציבורי ממוסד יותר. נושא הוויכוח? מרקס.

פיטרסון הגיע לוויכוח כאשר מה שהוא קרא ממרקס היה המניפסט הקומוניסטי. מרקס, פילוסוף פורה במיוחד שכתב אינספור דברים שהם לכל הפחות מעניינים, היה ראוי להישפט בעיניו לאור פמפלט שהוא היה שותף בכתיבה שלו. ז'יז'ק, שהאוריינטציה שלו במרקס עמוקה, עמד כהמום. כשפיטרסון נשאל מי המרקסיסטים באקדמיה, איפה הם, שמות בבקשה, הוא לא ידע להשיב. בסדר. נעביר את הוויכוח לצד שפיטרסון מייצג בדיון, העמדה השמרנית ודיונים על דת. גם פה, הפער בין פיטרסון לז'יז'ק היה פנומנלי. ז'יז'ק שפע רעיונות מעניינים שפיטרסון לא הכיר כלל, משום שכנראה לא ראה צורך לפתוח גם ספר של ז'יז'ק לפני הוויכוח. אבל באופן מחריד יותר, כשז'יז'ק הזכיר את השם של צ'סטרסטון, פיטרסון אפילו לא הכיר את השם. כפי שתכף נראה, הוויכוח הזה יותר ממעט אינדיקטיבי לצורה שבה פיטרסון ניגש לתחומים שהם אינם פסיכולוגיה יונגיאנית, קוגניציה או טיפולוגיה של האישיות.

ברבות השנים פיטרסון זכה לתבל את ההרצאות שלו בסיכומים תפלים וגנריים של פוקו. אבל הלכה למעשה, פיטרסון לא באמת רואה צורך להתעמק במה שאנשים אחרים חשבו על הנושאים שעליהם הוא מדבר. להלן כמה דוגמאות, שמן הסתם לא יכסו שנים של הרצאות:

1. פיטרסון ממליץ לעתים תכופות לקרוא ספרים של מירצ'ה אליאדה, ללא ספק ענק אינטלקטואלי ראשון במעלה שייסד את חקר הדתות ההשוואתי. לאחרונה למשל הוא הציע זאת לאנדרו הוברמן, בעל פודקאסט מעניין לענייני קוגניציה ושיפור עצמי. ההצעה בדרך כלל מוצעת עם אוויר של הרחבת אופקים, או של הציבור הרחב או של מדעני טבע שלעתים נדירות בימינו, כפי שעמד על כך צ'ארלס סנואו ב"שתי התרבויות", קוראים ספרים במדעי הרוח. כל זאת טוב ויפה. אלא שאליאדה כדמות אינטלקטואלית הוא דמות בעייתית. בעוד שללא ספק היו באישיותו צדדים של הגות מקורית שצריכים להיות נידונים היום, הרבה מהתיאוריות שלו זכו לביקורות מוצדקות שזוכות להתעלמות רבתי אצל פיטרסון. כך למשל תיאוריית השלבים שלו של ההתפתחות הדתית. בקצרה, מאז שאליאדה כתב זרמו לא מעט מים בנהר. חלק מהזרמים הראו שבחינה של הראיות ההיסטוריות שנעשו זמינות מאז מראה למשל שהשמאניזם, שאליאדה ראה כצורה הדתית האנושית האוניברסלית, למעשה אינו כזה והוא מהווה בכל הסבירות התפתחות של עם או אנשים ממוצא מסוים שנדדו בתקופה הפרה־היסטורית. זרמים אחרים עמדו על כך שהתיאוריה של אליאדה מוצאת מבנים אוניברסליים היכן שהם ללא ספק אינם. ברמה האישית, הדגש של אליאדה על סאגת ההתחדשות האישית הוא ללא ספק לא מאפיין אוניברסלי כפי שהוא מצייר אותו, אלא ביטוי מחולן של הדגש הנוצרי על חזרה בתשובה. מעבר לכך אליאדה לא נבחן כהוגה גם לאור הנטיות שלו לאזוטריות ולפשיזם. כל זאת למיטב זכרוני לא זוכה לדיון בשעה שפיטרסון ממליץ על אליאדה.

2. פיטרסון השיק סדרה של הרצאות לתנ"ך שמתפארות במידה רבה בפרשנות חדשה ומקורית לטקסטים של התנ"ך. שוב, ברמה הפופולרית אין בכך פגם. אבל אינטלקטואלית, בהרבה מהנקודות המעניינות הקדימו אותו פרשנים כמו נורת'רופ פריי שככל ששמעתי – וייתכן שלא שמעתי את הכל – הוא אפילו לא מזכיר, וקל וחומר לא עוסק בסוגה ככזו שכתבו וחשבו בה לפניו. ההצגה המחולנת שלו לקריאה בתנ"ך מכילה מתח מיוחד, שאני חושב שאינו ישר עד הסוף. מצד אחד היא מנסה להיות פרשנות חילונית במובן זה שהיא נגישה וניתנת להסכמה על־ידי כל אדם ללא־קשר לאמונותיו הדתיות. מצד שני, היא נעה בשקט בין אתאיזם שמאפיין, כפי שכתב ההוגה השמרני בן ימינו ג'רמי מולר, "שמרנים שחושבים שזה טוב שאנשים אחרים יהיו דתיים", לדתיות פיאטיסטית למהדרין שפיטרסון נוטה אליה מדי פעם, מבלי שהדברים יובאו לפני הקהל כהווייתם.

3. פיטרסון מנסה, גם בדוקטורט שלו, לכתוב מעט על פנומנולוגיה במידה מרשימה של חוסר הבנה. אבל בפילוסופיה באופן כללי הוא מראה עניין מועט מאוד. כך למשל הספר האהוב עליו של ניטשה – מעבר לטוב ולרוע, שהוא כאמור במקום אחר, גם הספר האהוב עליי של ניטשה – עליו הוא אוהב להמליץ זוכה לדיונים דלילים מאוד. התובנות שפיטרסון מחלץ מניטשה לעתים תכופות היו יכולות להיות מחולצות מהוגה מרשים הרבה פחות, אלבר קאמי. עוד, הפרשנות שלו לניטשה לוקה בדרך כלל בכשל מעניין אבל אופייני להתקבלות האנגלו־סקסית של ניטשה. אם נשתמש בהבחנה של ארנסט יונגר, פיטרסון נוטה לקרוא את ניטשה כ"ניהיליסט מסנט פטרסבורג" ולא "ניהיליסט גרמני". ההבדל הוא כמובן שפיטרסון למעשה קורא את ניטשה כמעט אקסקלוסיבית ביחס לתובנות שלו על חיים כביוגרפיה ובחירות בלתי־אפשריות, משל הוא היה דוסטוייבסקי, אותו הוא מאוד אוהב. מן הסתם, אם עבור זה פותחים את ניטשה, עדיף שלא לפתוח אותו בכלל.

כל אלו נקודות קטנות שאני כותב מהזיכרון, אבל הלכה למעשה כמעט כל פעם שהוא יוצא מהתחומים שבאמת יש לו בהם התמחות הוא מציג בעיות דומות של חוסר רצינות. זו לא גזירת גורל. אם יש למישהו את הזמן להרצות לאחרים על דברים מסוימים, חזקה עליו שיהיה לו גם את הזמן לקרוא את הספרות הרלוונטית. כך או כך, נעבור לביקורת מעט יותר עמוקה.

הרבה ממפעלו של פיטרסון יושב על מידול מחדש של הידע הפסיכולוגי והנוירולוגי המודרני כדי לייצר סובייקט שפועל ברמה הסימבולית והאתית בצורה תקינה. זה כשלעצמו מפעל מאוד מעניין ולדעתי יש על מה לדבר ולדון במשנתו לאור הסיפור הזה. אולם במקביל, הקפיצות התכופות של פיטרסון לרמה החברתית, שכפי שהזהיר דורקהיים בזמנו צריכה להיזהר מאנלוגיה עמוקה מדי לרמה האינדיבידואלית, לרוב יושבות על בסיסים ביולוגיים שלא לוקחים במידה מספקת בחשבון את החשיבה ההיסטורית והחברתית שקיימת באותם הנושאים, ולכן נעה באסרטיביות בין טיעונים טריוויאליים – היררכיה מתפקדת היא דבר טוב – למסקנות מרחיקות לכת לגבי הקיום האנושי כשכזה.

אבל מעבר לכך, לפיטרסון יש בעיה חמורה של אתיקה פרוטסטנטית. הדיונים המוסרניים שלו ממוסגרים במונחים של עליית השיח על מוסריות מהמאה השבע־עשרה בערך. הציר אגואיזם־אלטרואיזם משחק אצלו תפקיד חשוב, אלא שהוא מעביר אותו הטמרה קריטית. הנושא שהוא הכי מרבה לדבר עליו הוא כיצד בתפקוד התקין שלנו אנו מקריבים מהעצמיות הנוכחית שלנו עבור העצמי העתידי שלנו. הדיון מהסוג הזה אצלו ספציפית חוזר לתובנות של יונג בנושא הזה. זו לא בעיה "מתודולוגית" כמו הבעיות האחרות, אלא בעיה פנימית להגות שלו. אלא שאם להשתמש במונחים של הפילוסוף הישראלי הלברטל, ישנה הבחנה מעניינת בין "להקריב עבור" ו"להקריב ל־". להקריב עבור מתייחס ליכולת שלנו להקריב עבור כל מיני דברים שאנחנו רואים אותם כבעלי ערך בחיים המעשיים שלנו. להקריב ל־ מתייחס ליכולת שלנו להקריב עבור אלוהים, או אידאלים טרנסנדנטיים המצויים מעבר לאופק של החיים המעשיים שלנו. הטשטוש המכוון של הגבול הזה יוצר אתיקה עם בעיה חמורה.

הקרבה־עצמית היא הטמרה של הרעיון של קורבן אדם. הלכה למעשה היא סוג שלו, והנצרות ספציפית הופכת אותם לחלק מאותו הרצף. אלא שהקרבה עצמית אינה חלק מהתפקוד של חיים תקינים. היא סמן יוצא־דופן שיש סכנה אמיתית בלהפוך אותו ליסוד של החיים הרגילים. הקרבה עצמית עשויה להתבטא במרטיריום רב תהילה, אבל היא גם עשויה לשרת אידאלים אלימים כלפי החיים עצמם, בדומה לביקורת הידועה של ניטשה על החיים האסקטיים. האתיקה הפרוטסטנטית אצל פיטרסון עובדת פה שעות נוספות בשעה שהיא עושה את המהלך הקלאסי של הטמרה של האידאל הנזירי הקתולי לחיים היום־יומיים, על כל הכרוך בסכנה של אתיקה מהסוג הזה למבנים החברתיים ההיררכיים שפיטרסון כה מעריך.

עד כה הדמות של פיטרסון נבחנה בעיקר לאור היותו תופעה ציבורית בעייתית. לקראת הסוף עברתי באמת לקווים הבעיתיים הכלליים שאני רואה בהגותו. אבל הערות אלו מכוונות לדיון שכמעט ולא מתקיים – הדיון בבעייתיות בהגות שלו עצמה. הנוכחות הציבורית שלו לא פעם מעפילה בעניין שהיא מייצרת על התוכן של הדברים עצמם. נדמה לי שהגיע הזמן לחשוב מעט ברצינות יותר על הבעיות שההגות שלו מייצרת, רצוי מקרב דמויות שאינן פחותות ממנו מבחינה אינטלקטואלית, משאב מתכלה נוסף של הפלנטה שזוכה לפחות מדי תשומת לב.

ג'ורדן פיטרסון במקום מה?