פורנוגרפיה הפכה לדבר מובן מאליו. זה לא נושא שהעתונות דשה בו, זה לא נושא מדובר מדי בפורומים חינוכיים או אקדמיים. חלק מהסיבה היא שהלכה למעשה זה דיון שכבר נוהל בעבר הקרוב. בשנות ה־70 היה דיון ער בארה"ב ובבריטניה סביב הנושא של פורנוגרפיה. בצורה שאולי עשויה להפתיע חלק מה מהצעירים, הנושא הזה היה נושא חם לדיון ציבורי־הגותי. אני רוצה לטעון שהרבה מהבעיות שהביאה איתה הפורנוגרפיה הן למעשה מעין משל שדרכו אנו עשויים להבין את הבעיות האפשריות שיביא איתו ה־AI למדעי הרוח, בעיות שהן למעשה החרפה של מצב כולל יותר שכבר התרחש.
מבלי להתחייב לתזה ספציפית לגבי ההשפעה של פורנוגרפיה על החיים הארוטיים שלנו, אפשר לסכם בקצרה קונצנזוסים מחקריים בנושא. למשל שנראה שאנשים, במיוחד גברים, שצופים בפורנוגרפיה הם לרוב בעלי מחויבות נמוכה יותר למערכת היחסים, והסיפוק שלהם ושל בני זוגם מהמיניות במערכת היחסים ירוד יותר; הסיכוי של צופי פורנוגרפיה לפרק מערכת יחסים הוא כמעט כפול, וגדל בהתאם לכמות הצריכה (אבל פוחת בקרב זוגות נשואים); ונראה שפורנוגרפיה גם מגדילה את הסבירות להאמין במה שמכונה "מיתוס האונס" (הנטייה להמעיט בפגיעה שחווה קורבן אונס) וסבירות גבוהה יותר לפירוק קשרי הנישואין. ההגינות מחייבת להוסיף שמהמחקרים נראה שהרבה תלוי באופן הצריכה ושלל נסיבות, וקשרים סיבתיים הם דבר מורכב להשיג במחקרים מסוג זה. כמו כן, נראה שיש צורות שימוש מסוימת, כמו צפייה זוגית בפורנוגרפיה, שדווקא מעלות את איכות מערכות היחסים.
אני לא מעוניין להתעכב על הפאן הניסויי. אני חושב שהיום, בפרספקטיבה של זמן, הנזק שהפורנוגרפיה עשתה לחיים הארוטיים והרומנטיים של מרבית האנשים במרבית המצבים, ניכר. אני חושב שעם עליית ה־AI אנחנו חשופים לסכנה חדשה אך דומה לסכנת הפורנוגרפיה, ובמידה מסוימת אנחנו כבר סובלים את ההשלכות שלה. אזכיר בקצרה את הבעיות שהספרות הקיימת טוענת שהן רווחות, ולאחר מכן נעבור לדון לעומק באנלוגיה לבעיית הפורנוגרפיה.
המשבר של מדעי הרוח ברחבי העולם הוא משהו שנידון גם הוא בערך משנות השישים. בין אם מדובר בחיבורו הידוע של צ'ארלס סנואו שתי התרבויות (1959) או בחיבורו העגום יותר של אלן בלום דלדולה של הרוח האמריקאית (1987), או ביטויים מודרניים יותר כמו לא למטרות רווח (2010) של מרתה נוסבאום. הסיבות למשבר במדעי הרוח הן רבות, אבל ניכר שבבסיסן סיבות כלכליות, פוליטיזציה של מדעי הרוח, העדפה חינוכית וכלכלית להתמקד במקצועות לא־הומניים ולבסוף, כפי שכל החיבורים הללו מדגישים, מדעי הרוח דורשים טיפוח של ההשכלה האישית שכוללת את היכולת לקרוא המון, לטפח את הידע האישי ולהיות מסוגלים להבנות ולבקר טיעונים. השכלה הומנית, כיצד שלא נגדיר אותה, דורשת מחויבות עמוקה וארוכת־טווח – וזו נמצאת בפחות זמינות בעולם של סיפוק מיידי באינטרנט. האנלוגיה לפורנוגרפיה כמעט כותבת את עצמה.
האיום המרכזי שנשקף למדעי הרוח, כמו במקרה של הפורנוגרפיה, הוא מה שהרבה פעמים בספרות כונה בשם "אובייקטיפיקציה". האובייקטיביפיקציה היא שם כולל לתהליך שמותנה אמנם בהתחדשות הטכנולוגית, אך עקרו הוא בהתקת ההגיון הפנימי של הטכנולוגיה לפרקטיקות האנושיות ויצירת רצף בין ההגיון הפנימי של הטכנולוגיה לקיום האנושי. כך למשל כפי שטכנולוגיית הייצור מאפשרת יצירת עותקים של אותו המוצר לצריכה המונית, אפשר לדבר, כמו וולטר בנימין, על העלמות ה"הילה" הייחודית והמקומיות של יצירת האמנות לטובת אופני צריכה בלתי־מחייבים ומלאי סיפוק מיידי יותר של אמנות. לחלופין, הפורנוגרפיה עצמה, כפי שראינו, אינה רק "פעילות נוספת" של המיניות האנושית, אלא נודעת לה השפעה על נוהגים אנושיים ישנים יותר, כמו חיי הנישואין. האפשרות לצרוך סיפוק מיני מיידי באמצעות אובייקטיבים שזמינים בכל מקום שוחקת את הארוטיקה שנמצאת גם בבסיס מוסד הנישואין.
חיי הרוח, יהיו אשר יהיו, תלויים במידה רבה בארוטיקה שתהליך האובייקטיפיקציה נוטה להעלים בכל מקום אליו הוא מגיע. כדי להבין טוב יותר את קו המחשבה שעומד מאחורי החיבור פה בין תופעת הפורנוגרפיה לשחיקת מדעי הרוח, נביא סיפור קצר ואילוסטרציה. אחד המבקרים שהזכרנו, אלן בלום, כתב את ספרו דלדולה של הרוח האמריקאית כדי על החשיבות שבקריאת הספרים הדגולים (The Great Books) לחיי הרוח. כעבור עשרים שנה שבהן בלום לא לימד הוא הגיע לתת הרצאה באוניברסיטת קורנל, וכמובן סטודנטים מסוימים תלו שלט במרפסת מול ההרצאה שלו: "סקס אדיר הוא טוב מספרים דגולים." בספרו אהבה וחברות (1992) בלום מסכם את התזה של ספרו עם האנקדוטה הזו, יחד עם תשובתו "כמובן, אבל אי־אפשר את האחד בלא השני."
בספר הזה בלום גם הציע את מחשבותיו על הרומנטיקה והאהבה המודרנית. באחד הפרקים הוא מנתח את יצירתו של סטנדל האדום והשחור (1830) וספציפית את תיאורי סצינות המין שם. טענתו של בלום שתיאורי המין בספר, כמו "כאשר ג'וליאן את חדשה של מאדמם דה רנאל, אפשר היה לומר בסגנון פרוזאי, שלא נשאר לו אף דבר לחשוק" או "לא היה לה עוד דבר לסרב לו." לא משקפים התחסדות. הריסון שסטנדל נוקט בו משקף את השכנוע שהאפקט הפסיכולוגי והאלוזיות הן חשובות בהרבה מהמעשה עצמו. חשוב מכך, לטענת בלום פרטי המשגל כפי שהם עשויים להיות משועתקים במילים ובתמונות אינם עיקר העניין. למעשה, עיקר המפגש המיני מתרחש בדמיונם של שני האנשים סביב מערכת היחסים הייחודית שהם מקיימים – מפגש שצופה מן הצד לא יוכל לראות. בלום כותב:
הכל הוא בסנטימנטים שמובילים למעשה הגופני ואלו שעוקבים אחריו, במשיכות והדחיות שקשורות במילויו, בהתעלות הרוחנית ובגוזמות – מה שבעולמו של הטבע אינו אלא סיפוק רגיל ובאנאלי. זה מה שלא כשורה עם פורנוגרפיה. היא מעותת ומוזילה את החושיות.
עיקרה של הפורנוגרפיה הוא ניתוב מחדש של הארוטיקה האנושית ממערכות היחסים שתלויות בה כגון הנישואין, לחיקויים שבינם לבין המסתורין של של המפגש עצמו אין דבר. היא הופכת את המפגש המסתורי למוצר של צריכה המונית. אי־אז זו היתה אמת פילוסופית פשוטה (כפי שהיא משתקפת למשל במשתה של אפלטון) שידע מחובר בטבורו לארוטיקה האנושית אף הוא. היום, מסתבר, קשה לנו להבין את עצם הקישור. הידע נתפס כדבר מה אובייקטיבי לא במובן האפיסטמולוגי לפיו הוא מחובר לסודות היקום הדומים לעצמם בכל מקום, אלא בדיוק במובן שהוא נתון לצריכה המונית, שעתוק, והעדר מחויבות אישית ארוכת שנים. הידע עובר תהליך אובייקטיפיקציה שבשיאו הוא הופך למידע שזמין לכל. הנגשת הידע גם היא דורשת ריסון כדי לפרוח.
אפשר להאשים אותי שאני רואה שחורות. אחרי הכל, שרדנו את הפיתוח של הטלויזיה, של המחשב ואפילו של האינטרנט. ברי שנצליח לשלב גם הטכנולוגיה החדשה באופן שהוא פורה חברתית. אם קיימות בעיות נקודתיות שנדע להצביע עליהן, בוודאי שגם נדע לפתור גם אותן. עוד, כל הקדמה הטכנולוגית הזו הביאה איתה גם אפשרויות מסחררות לפיתוחים מקוריים במדעי הרוח שלא היה אפשריים בלעדיה.
לכך צריך לענות שלושה דברים: (1) טבעם של תהליכים כמו האובייקטיפיקציה זה שהם במידה רבה מתנגדים לפירוקם לבעיות נקודתיות. עד היום יש כאלו למשל שיכחישו את השפעתה המחרידה של הפורנוגרפיה על הארוטיקה במערב. עוד, לא כל הבעיות ניתנות לניסוח מלא מבעוד מועד, אבל חוש מעשי והיסטורי בריא צריך להנחות אותנו בהבנה של מה עשוי להתרחש. (2) אני חולק על המבקרים שהצלחנו לנכס כמו שצריך את הפיתוחים הטכנולוגיים הישנים יותר, מהטלויזיה ועד האינטרנט. נדמה לי, ובין השאר המצב של מדעי הרוח היום יוכיח, שכבר עכשיו אנחנו בעומקו של תהליך התדרדרות כל־כך עמוקה עד אשר אנחנו נוטים להכחיש או אפילו להתאים מחדש את הציפיות שלנו מחיי הרוח לאור פיתוחי הטכנולוגיה, במקום להפך. במובן הזה האיום החדש מה־AI אינו באמת חדש, אבל הוא אכן עשוי להיות קטלני. (3) אכן, פיתוחים טכנולוגיים עשויים גם להעצים את המחקר. כך למשל נעשה שימוש ב־AI כדי לפענח פפירוסים שבלעדי ה־AI היו נשארים בלתי־מפוענחים. אלא שנדמה לי שגם אם נאסוף מהיקב ומן הגורן פיתוחים שכאלו, לא יהיה בכך כדי לשנות את מאזן הסכנות שה־AI מציב בפני מדעי הרוח.
ברמה המעשית אין לי אלא להציע הצעה שתהיה לזרא לפוטוריסטים החדשים. על האקדמיה בפרט מוטלת החובה לאמץ אמצעים דרקוניים ככל הניתן כדי להגביל את השימוש ב־AI במסגרת הטיפוח של חיי הרוח. הגבלות אלו, ממש כמו ההגבלות בכתיבה של סטנדל, יאפשרו לדמיון היצירתי יותר מקום לפרוח. אם הצעה זו כרוכה בחזרה לפרקטיקות חינוך "עתיקות" יותר – אפשר שנרוויח גם דברים שהיו נפוצים יותר בעבר בקרב העוסקים במדעי הרוח, כמו אורודיציה ורוחב אופקים.