הרשת סערה וגעשה. נראה שאחד המודלים של אנת’רופיק הצליח למפות את אחת ההוכחות המסובכות ביותר במתמטיקה, זו שמוכיחה את התוקף של “התיאורמה האחרונה של פרמה” (מי זוכר את הספר?), ל־LEAN, שפה טכנית שמאפשרת בדיקה קפדנית של התוקף של הוכחות מתמטיות. באופן מעניין, נראה שהגרסא של ההוכחה שה־AI הצליח לתרגם קרובה אם לא מבוססת ממש על ההוכחה של ויילס עצמו משנות ה־90. ההישג המשמעותי, של תרגום הוכחה מתמטית כל־כך מסובכת עד שהיא נלמדה כנושא נפרד בקורסים מתמטיים ייעודיים, נבלע מעט בהייפ שמי שהצליח למעשה לתקף את ההוכחה הוא AI. זה חשוב, משום שהוכחות של מתמטיקאים (למי שניסה פעם לעקוב אחריהן) כוללות לא פעם הרבה “קפיצות” ו”זה ברור” ודברים שמוציאים אדם מדעתו בסגנון זה. התרגום לשפה הטכנית של LEAN הוא כשלעצמו הישג כביר שהיה לוקח למתמטיקאים מקצועיים שנים של עבודה. ה־AI של אנת’רופיק עשה זאת ב־11 יום.
בכל זאת, המורכבות של הבעיה עצמה והאפשרות לתקף הוכחה מורכבת כל־כך ללא עבודה אנושית משמעותית מעלות שאלות חדשות־ישנות לגבי טבעה של המתמטיקה. בשנות העשרה והעשרים של המאה הקודמת התלקח בעולם המתמטיקה ויכוח סוער שאת ההשלכות שלו המתמטיקאים של היום עדיין מרגישים על בשרם: ויכוח הסופיות (”מחלוקת היסודות”). הויכוח ניטש, בגדול, בין הילברט, שנחשב בעיני רבים לאבי המתמטיקה המודרנית, לבראואר, אבי הגישה האינטואיציוניסטית למתמטיקה. הנושא של הויכוח היה: מה בעצם נחשב להוכחה מתמטית? בראואר והאסכולה שלו טענו, בגדול, שרק מה שאנחנו יכולים לבנות באמצעות המחשבה שלנו צעד אחר צעד הוא מה שמהווה הוכחה מתמטית תקינה. הילברט והאסכולה שלו טענו שכל עוד המערכת עקבית, צריך לקבל את ההוכחות במסגרת שלה כתקפות מתמטית.
רק כדי לשבר את האוזן: אחד הדברים המעניינים הוא שדווקא אם מקבלים את הגרסא של בראואר למהי הוכחה מתמטית תקפה, יוצא ממנה שלמעשה עלינו לדחות את חוק השלישי הנמנע. החוק קובע שעבור כל היגד, הוא או נכון או לא נכון. אצל בראואר כל עוד אין לנו הוכחה קונקרטית לכאן או לכאן, אין להיגד הנתון ערך אמת. למשל: אפשר לטעון שבמספר פאי איפשהו מופיעים אלף אפסים רצופים – או שלא. מתמטיקאי מהאסכולה של הילברט יכול להפוך את ההנחה הזו לשימושית במסגרת הוכחה מסוימת שהוא רוצה לעשות בתורת המספרים. בראואר יטען שזה בלתי לגיטימי לעשות שימוש בהנחה הזו, משום שלא ערכנו את החיפוש הנדרש או מצאנו הוכחה לכך שהרצף הזה קיים מצד אחד, ומצד שני החיפוש הנדרש הוא אינסופי בצורה שאיננו מסוגלים לו, ולכן עלינו לדחות הוכחות שעושות שימוש בהנחה מהסוג הזה.
בעיניי רבים, הפוזיציה של בראואר השפיעה מאוד על האסכולה הפילוסופית הידועה בכינוי “פנומנולוגיה”. האסכולה הפילוסופית הזו שמה דגש רב על אופן ההינתנות של אובייקטים. ההינתנות הזו, בתורה, עשויה להיות נושא שבעצמו ניתן לטיפול מדעי. עם זאת, אחת ההשלכות של העמדה הזו לאורך כמעט כל האסכולה היא דחייה של הנחת ערך האמת של ישויות אותן איננו מסוגלים לקבל באיזשהו אופן.
אחד החברים הנשכחים באסכולה הזו היה הפילוסוף של המתמטיקה אוסקר בקר. בקר הוציא בשנת 1927 יצירה בשם “הקיום המתמטי”. יצירה זו יצאה באותו השנתון המפורסם של האסכולה הפנומנולוגית שבו יצאה גם יצירתו המפורסמת של מרטין היידגר “הוויה וזמן”. בקר בעצמו למעשה היה תלמיד־חבר של היידגר, והפילוסופיה של המתמטיקה שלו הושפעה עמוקות – עם סטיות משמעותיות – מהפילוסופיה של היידגר. כך או כך, בקר ניסה את כוחו באפיון של מה שלדעתו מהווה הקיום המתמטי, ואני חושב שזכינו כעת לתזכורת מסוימת לאחד הלקחים החשובים שלו, לפחות ככל שאני מבין אותם.
אתם מבינים, עבור הילברט מה שמשנה זה שנהיה מסוגלים להראות עקביות ברמה הפורמלית באופן סופי. סופיות פה מובנת כוראיציה אידאלית: היא יכולה להיות גם 13 מיליון שורות קוד צפופות, כפי ההערכה לתרגום האחרון שה־AI עשה להוכחה עבור התאורמה של פרמה. למעשה, קריטריון הסופיות של בראואר הוא חמור יותר במובן מסוים, כפי שאמרנו: רק מה שאפשר להוכיח – בניגוד למה שאפשר להניח שהוא נכון או לא נכון – באופן סופי עשוי להוות אובייקט מתמטי לגיטימי לשימוש. במובן הזה, הסופיות שנקבעה כסטנדרט בויכוח הזה מכסה לחלוטין את ההוכחה שניתנה לאחרונה בידי ה־AI (כלומר, מלבד העניין הקטן שההוכחה שניתנה נסמכת על אקסיומת הבחירה). אלא שאנחנו מכירים עוד מובנים של סופיות וגם אלו לא פסחו, למעשה, על הויכוח הזה בראשית המאה העשרים על יסודות המתמטיקה.
באופן מפורסם, קנטור טען – טיעון אותו קיבלו, בסופו של דבר, רוב המתמתקאים המודרנים ללא עוררין – שמספרים טרנס־פיניטים (מספרים אינסופיים) הם מספרים שהתבונה האנושית מבינה בדיוק כפי שהיא מבינה מספרים גדולים מאוד סתם (נניח, גוגל). לכן, כך הולך הטיעון, עלינו לתת זכויות שוות גם למספרים הגדולים מאוד וגם למספרים הטרנס־פיניטים. בקר מבקר את ההנחה הזו בדיוק וטוען שלמעשה בעיית המספרים הגדולים מאוד שהם עדיין סופיים היא בעיה פתוחה ביסודות המתמטיקה, ואם עקבתם עד פה, אתם עשויים לנחש מדוע: אם הניתנות של האובייקט היא מה שחשוב כדי שהוא יהיה חלק מהפרויקט המדעי, הרי שהשוואה של מספרים טרנס־פיניטים למספרים גדולים לא “פותרת” עבורנו את הבעיה של הלגיטימיות של המספרים הטרנס־פיניטים, אלא להפך, מחריפה עבורנו את הבעיה של המספרים הגדולים מאוד סתם.
למעשה, בקר תוקף הסכמה סמויה בויכוח הסופיות: ההנחה לפיה הסופיות הרלוונטית לכינון של האובייקט המתמטי היא הסופיות האידאלית, או סופיות שנוכל להבחין מתוך הנגדה כלשהי לשרירותיות גרידא. בקר טוען שדילמות דומות כמעט לחלוטין מובאות ביחס ליכולת שלנו להבין מספרים גדולים סתם (או מספרים קטנים מספיק אך גדולים מדי בשבילנו), שהגבול הרלוונטי לכינון של האובייקט המתמטי עשוי להיות הרבה יותר “נמוך”: מה באמת אנחנו עשויים להבין בזמן חיינו? או שאנחנו מניחים מראש איזו יכולת קטגורית “לחזות” עבור כל הוכחה האם היא ניתנת להוכחה באמצעים המוגבלים שלנו, או שאנחנו עושים מעשה ומנסים להבין את ההוכחה למרות גודלה האסטרונומי. כך או כך אין עוד פתרונות על השולחן, ולמרות שעצם ההבחנה בין מספרים־גדולים־מדי למספרים־גדולים־אבל־שאנחנו־יכולים־להשתלט עליהם היא יחסית קשיחה, הגבול המדויק, בהכרח, חייב להישאר פתוח.
במובן זה, כבר בזמנו של בקר היו זמינות ככל הנראה כמה הוכחות בתורת המספרים שהן ללא־ספק גדולות מדי עבור מתמטיקאי אחד לאשש. השאלה שחייבת להשאר פתוחה למעשה מביאה את בקר לקבוע קריטריון הרבה יותר קשוח, אבל כזה שהתקבל באופן לטנטי לדעתו על־ידי הילברט עצמו, לגבי מהי סופיות למשל במספרים. היכולת שלנו להסתכל על ערמה של חמישה כדורים וחמישה עטים ולומר, יחד עם פרגה, שמדובר “באותו מספר”, או להסתכל על חמישה כדורים ועל שלושה תפוחים ולומר שמדובר “במספר נמוך יותר”. כך אנחנו יכולים לבנות אינטואיציה על גבי אינטואיציה באופן מתודי ולבנות מספרים עד גבול נמוך יחסית, אבל כזה שעדיין יש תקווה שמתמטיקאי מיומן דיו יצליח לאשש באופן דמונסטרטיבי. במילים אחרות, ההבחנה הפנומנולוגית מחזיקה בכל מקרה, אבל הגבול שלה גמיש ועשוי להשתנות ממקרה למקרה.
מה שמביא אותנו ל־Lean והשימוש הגובר, כך זה נראה, במתודות אישוש דיגיטליות עבור הוכחות במתמטיקה “טהורה”. נראה שלפנינו עידן שבו הוכחות מפלצתיות (שהיו קיימות למעשה כבר יותר ממאה שנה) יתרבו. התפקיד של המתמטיקאים, במובן הזה, ישתנה לפחות בשלושה אופנים: (א) יהיו מתמטיקאים, כמו פיזיקאים תיאורטיים, שיהיו עסוקים בייצור הוכחות שאין להן אישוש אנושי והן יחכו למלאכה של מתמטיקאים ניסויים כדי לתקף אותן מול ההבנה המתמטית, או לחלופין בפישוט הוכחות מפלצתיות אם הדבר ניתן להעשות באמצעות הטכנולוגיה. (ב) יהיו מתמטיקאים ניסויים, – כלומר, אם המתמטיקה מבקשת לשמור על רמת הדמונסטרטיביות שלה ולא להפוך לסניף של הטכנולוגיה האחרונה – שמלאכתם תהיה בדיקה מתודית וידנית של טיב ההוכחות מהסוג הזה שנשפט שהן שוות אישוש, ובעיקר פישוט שלהן. (ג) עדיין יהיו מתמטיקאים “רגילים”, רק שאלו יוכלו להעזר ביותר ויותר הנחות שמקורן בסניפים החדשים של המתמטיקה, כלומר, כאלו שאותן אינם יכולים לאשש בעצמם.
במובן הזה, בניגוד לויכוח הקלאסי בין הילברט ובראואר, ההבחנה הפנומנולוגית של בקר תהפוך להיות דומיננטית בהכוונה הכללית של התחום, לפחות באופן לטנטי. זה אומר שבאיזשהו אופן לפנינו סוג של “משבר יסודות” חדש, אלא שהפעם ניצב בפנינו אתגר אחר: אם אצל הילברט־בראואר עדיין התוכחנו לגבי איזה סוג הוכחות תקף, כעת השגת הוודאות הפנומנולוגית היאה למתמטיקה – מה זה אומר להבין הוכחה שיש לנו סיבות משניות להאמין שהיא תקפה – הופכת בעצמה למשימה מתודית. משימה זו, שנובעת מההבחנה הפנומנולוגית, היא האמת הלא נעימה שהמתמטיקאים כבר היו מודעים אליה אבל סביר להניח שעד כה הם לא הוכרחו להתמודד איתה. בעיניי אין מנוס מלהזכיר פה את אחת ההבחנות המעניינות בפילוסופיה של המאה העשרים שהנס בלומנברג השתמש בה כדי לבקר את הפילוסופיה של היידגר, וכפי שנראה, ביקורת שעשויה בהחלט להיות לה רלוונטיות לתפיסה שגם בקר, במגבלות מסוימות, מחזיק בה.
אסטרונום יווני בשם היפרכוס, במאה השנייה לפנה”ס, ניצב בפני דילמה מסוימת, ולשיטת בלומנברג המזג שלו בגישה לבעיה הזו זה מה שקבע את מעמדו כפרדיגמטי עבור הפילוסופיה של המדע. עד היפרכוס, כך בלומנברג מספר, הפילוסופיה של המדע הניחה שמושג התיאוריה – ההתבוננות שבמסגרת שלה נעשה מדע – הובן ככזה שמתגשם באדם החכם במהלך חייו. האמת הקוסמית נתפסה כנגישה במסגרת מהלך חיים רגיל, Lebenszeit. היפרכוס עשה מהלך כפול מתוחכם: הוא השווה את התצפיות האסטרונומיות שלו לאלו שקדמו לו, וגילה תופעות שלא עשויה להיות להן נגישות ב־Lebenszeit כלל. האמת הקוסמית חמקה מהתיאוריה במובנה השגור. יותר מכך, לשיטת בלומנברג עמדה בפני היפרכוס ברירה ביחס לבעיות אסטרונומיות קונקרטיות: או לקחת את הממצאים שלו ולהכליל אותם באופן ספקולטיבי לקראת שיטה שלמה, כפי שהיה נהוג בזמנו, או לפעול כדי למפות את תנועת הכוכבים בזמנו שלו כדי שדורות עתידיים יוכלו לעצב תשובות טובות יותר. היפרכוס פנה לאפשרות השנייה ביחס לבעיות אסטרונומיות מסוימות וכך גילה את מה שבלומנברג מכנה Weltzeit, זמן־עולם, זמן של דורות של בני־אדם שעובדים במפעל אפיסטמי משותף.
לשיטת בלומנברג, הפילוסופיה המודרנית של המדע נסמכת באופן רדיקלי על ה־Weltzeit. לשיטתו, פילוסופים כמו היידגר – ובמידה פחותה יותר, בקר – ניסו להחזיר את המדע לזמן של ה־Lebenszeit. נעזוב כרגע את השאלה האם הביקורת הזו נכונה או לאו. מה שמעניין הוא שנדמה לי שאנחנו חיים בתקופה שלראשונה מסמנת את הכניסה הרשמית של המתמטיקה אל ה־Weltzeit: לא עוד הישגים של טיפוס על הרים, אלא מסעות הגירה באורך של דורות. אם התשוקה למתמטיקה לא תכבה (ושימו לב, המעבר מ־Lebenszeit ל־Weltzeit טומן בחובו בין השאר מעבר מתפיסה הרואית של המתמטיקאי לתפיסה דמוקרטית יותר שלו, כך שהסיכון קיים), “האמת הלא נעימה” שדיברנו עליה, הקרבת הוודאות עבור האמת הקוסמית, תוכל לזכות את המתמטיקה ברנסנס מחודש. לראשונה אישוש אנושי של הוכחה עשוי לחרוג באופן שיטתי ממשך חיי אדם רגילים.
כל מה שצריך לעשות זה רק לא לוותר על שני הדברים גם יחד. גם על הדמונסטרטיביות האינטואיטיבית של המתמטיקה וגם על התשוקה לחקור אזורים חדשים “היכן שרגל אדם לא דרכה בעבר.”



