הסיפור של אבן־טופיל: פילוסופיה מוסלמית, ומה AI לא יוכל להיות עבורנו
חיבור קצר על כיצד פילוסופיה מוסלמית מימיי הביניים נקשרת לשאלות אתן אנחנו מתמודדים היום אחרי מהפכת ה־AI.
על־פניו, לפילוסוף מוסלמי מהמאה השתים עשרה לא אמור להיות הרבה ללמד אותנו על מה ה־AI לא יכול להיות עבורנו. ואכן, כדי ללמוד מאבן־טופיל דבר או שניים על ה־AI אני אשתמש באופן מובלע בעבודותיהם של מרטין היידגר (1889-1976), מרלו פונטי (1908-1961), ובמידה מסוימת באינטואיציות של היוברט דרייפוס (1929-2017) – כאשר רק האחרון יכול להיחשב, במובן מסוים, פילוסוף של ה־AI. עם זאת, אני סובר שהלכה למעשה הטקסט של אבן־טופיל מספק יותר מרק אמתלה לדיון הזה, והוא טומן בחובו כמה לקחים שאמורים, לדעתי, להפוך אותו לחלק אינטגרלי מהדיון בנושא. עליי חובת ההוכחה.
הטקסט שאני מבקש להתמקד בו של אבן־טופיל הוא "חי אבן־יקט'אן".
הטקסט הזה הוא חיה נדירה בתולדות הפילוסופיה מהרבה בחינות. ראשית, מדובר, ככל שהצלחתי להבין, ברומן הפילוסופי הראשון. שנית, העלילה של הרומן הספציפי הזה, של ילד שגדל ומתבגר באי־בודד בכוחות עצמו, השפיעה הן על תולדות הפילוסופיה דרך דמויות כמו הרמב"ם, לייבניץ, הובס ולוק, והן על תולדות הספרות: העלילה של "חי אבן־יקט'אן" הייתה כנראה הרקע המיידי לכתיבתו של הרומן המפורסם של דניאל דפו "רובינזון קרוזו".
התחלת הסיפור
השיעור הראשון שאבן־טופיל מלמד אותנו נוגע בדיוק להתחלה של הסיפור של חי על האי־הבודד. או יותר נכון, להתחלות ברבים, מאחר ולסיפור יש שתי התחלות שונות. אבן־טופיל פותח את הטקסט שלו עם הצגה מלומדת (מאוד) וספק אירונית לגבי האפשרות של התהוות בני־האדם מתוך החומר הדומם. הוא מתחיל בסקירה של האקלים של האי האידאלי, המיקום שלו על כדור הארץ, משם הוא עובר לסדרה של מקרים שמתקבצים יחד בבועות אוויר שמקיימות ביניהן יחסים היררכיים, שבסופו של דבר מתהוות להתחלה של ראש־לב־וגפיים – כלומר, עובר. למי שלא שוכנע מההתחלה הזו של הסיפור אבן־טופיל מציע פתרון של כמה שורות: היו היה מלך, אחות, תינוק שהיה צריך להסתיר, את התינוק שמו בעריסה, שבצירוף מקרים נשמרה בדרך נס עד שהיא הגיעה לאי.
לא אהיה הראשון להעיר שההתחלה הכפולה של הסיפור שאבן־טופיל מציע רחוקה מלהיות תמימה. הוא נוגעת ישירות בשאלה האם המינים הטבעיים – האדם במקרה הזה – הם דבר־מה נצחי או שמא הם תוצר של נסיבות של חומרים ומכניקה טבעית. בהתחלה הכפולה של הסיפור אבן־טופיל מלמד אותנו את הלקח הראשון: אין דרך להכריע בשאלה הזו, ולא בטוח שהכרעה בה היא חשובה. באנלוגיה, נמשיך עם קו המחשבה שלו ונאמר שזה לא בדיוק משנה האם ה־AI (שנוצר כתוצאה מארכיטקטורה רזה למדי בשם Transformer שביישום שלה על הרבה נתונים הצמיחה את התוצאות שאנחנו רואים לפנינו[1]) הוא "באמת" אנושי, או אפילו תבוני. נחזור לנקודה הזו לקראת הסוף, מתי שנהיה בעמדה מוצלחת יותר להעריך מדוע בדיוק השאלה הזו היא לא השאלה הנכונה לשאול.
באי חי עובר תהליך התבגרות בחסותה של איילה. תחילה, חי תלוי לחלוטין באיילה למחייתו. כאשר האיילה מתה, חי עובר משבר ומנסה להבין מדוע אימו המאמצת לא זזה יותר. הוא פותח אותה בניסיון לברר ומגיע למספר מסקנות לגבי הפיזיולוגיה של החיות. עם הזמן, חי מפתח את הידע שלו באמצעות סדרה של ניתוחים בחיות ומגיע למסקנות קרובות מאוד לאלו של הביולוגיה ומדע החומר של אריסטו. מבלי להיכנס לשאלות הנוגעות להיסטוריה של המדע, כבר יש לנו למעשה עמדה פילוסופית לא טריוויאלית בעליל. יהא אשר יהא ידע כשלעצמו, הידע האנושי הוא לא בהכרח דיסקורסיבי, כלומר ניתן לפריטה בשפה הטבעית. חי, כך אנחנו מבינים, נעדר את השפה הטבעית.
(בתמונה: “נשיקת יהודה” של ג’יאוטו, דוגמא ל־perspectiva communis)
טבעה של השאלה כיצד לחיות
אך מה המשמעות של זה? האם אנחנו יכולים לחשוב בלי שפה? נגיע לשאלה הזו בחלק אחר של הסיפור. נכון לעכשיו מה שמעניין בתהליך ההתבגרות של חי הוא דווקא המפגש של חי עם המוות של האיילה. המפגש הזה למעשה מכניס את חי להליך רפלקטיבי שסופו הוא בניסיון להבין מה הופך דבר־מה לחי. השאלה הזו, בהליך נרטיבי של נתאר פה, הופכת לשאלה של כיצד עלינו לחיות. ההבנה של חי מנחה אותו לחיות איזושהי תקופה כצמחוני, ותקופה אחרת כמתבודד. מה שמעניין בחי זה שבניגוד לתובנה האריסטוטלית הקלאסית, חי מבין את עצמו כמופע בודד של מין נבדל לחלוטין. לחיות האחרות באי יש מופעים רבים, ובאיזשהו מובן אפשר לדבר על כיצד איילים, כאיילים, משיגים אוכל, בורחים מחיות טרף ומגוננים על עצמם. לא כך עם חי, שהוא לומד בדרך הקשה שעליו במובן מסוים "לאלתר" וללמוד מהניסיון שלו כיצד עליו לחיות. זה לא נכון, במידה רבה, לאיילים, שבמובן מסוים משיגים את הידיעה לגבי כיצד לחיות מתוקף הקולקטיביות של המיניות שלהם.
חי למעשה נדרש להבין מה זה "להיות בן־אדם" כאשר הוא המופע היחיד של המין הזה. לדעתי לא מספיק תשומת לב הוקדשה לעובדה הזו בפרשנות של הטקסט של אבן־טופייל. המסגרת שבה נעשית החקירה הפילוסופית אריסטוטלית של אבן־טופייל היא מסגרת בה ההבנה של אבן־טופייל לגבי מה הם החיים ומה היא האנושיות בתור סוג של חיים, משליכה באופן ישיר לגבי השאלה כיצד עליו לחיות. חי לא יכול "ללמוד" מבני־אדם אחרים על האנושיות כפי שחיות אחרות באי אולי לומדות זאת. במובן מסוים, זה תיאור של ידיעה לגבי משהו שהוא חד־פעמי. הוא צריך ללמוד זאת, במידה מסוימת של פרדוכסליות, מעצמו. הידיעה שלו של דברים אחרים משרתת את הידיעה של "העצמי."[2] סוג הידע שחי מגיע אליו אחרי החקירה האריסטוטלית, בהתאמה, הוא סוג של ידע שדומה לידע של המיסטיקנים הסופים[3]: זה ידע שאינו רק מאוחסן ומפותח באדם, אלא ידע שדורש הענות מסוים של האדם בחייו.
עוד, העובדה שחי מתנהל ללא שפה טבעית ועדיין חושב מציעה לנו שחשיבה, לפחות כשהיא מבוצעת בידי בני־אדם, אינה בהכרח דיסקורסיבית. חי כביכול "נדחף" או אולי "נתבע" לחשיבה בעקבות הטראומה של מות אמא שלו, והחשיבה שלו מתחילה – באופן אריסטוטלי די קלאסי – דווקא מהממד הגופני שבחיים. במובן הזה עצם הרעיון שחשיבה יכולה להתבצע שלא באופן דיסקורסיבי זו הבחנה חשובה. חשיבה כזו מתבצעת בראש ובראשונה באמנות הפלסטית והמוזיקלית. עצם האופי ה"לא־דיסקורסיבי" של צורות החשיבה שמגולמות בפעילויות האלה מצביע עבורנו למאפיין מיוחד נוסף שלהן: מאוד קשה להן להפוך לפומביות, והזיוף של ההבנה שלהן מצוי לא פחות מההבנה שלהן או לכל הפחות מהניסיון להבין אותן.
(בתמונה: הקדוש ג’רום בחדר הלימוד שלו. דוגמא ל־ perspectiva artificialis)
מקרה בוחן של חשיבה גופנית: חשיבה בציור
ניקח למשל משהו שהפך בעת המודרנית למטאפורה כמעט פרדיגמטית לסוג מסוים של חשיבה, אבל ננסה להבין אותו יותר דרך הציור. "עומק" זה משהו שאפשר לגלם בציור באופן יחסית פשוט באמצעות יישום טכניקות של פרספקטיבה והבנה חללית טובה של כיצד דברים עומדים זה לצד זה. אלה שכפי שמרלו־פונטי ניסח זאת, שני האופנים הללו הם במידה רבה רק ההתחלה של השאלה. הרי גם perspectiva artificialis וגם perspectiva communis שתיהן עדיין לא מצליחות "להקיף" את האופן שבו הדברים נראים לנו כבעלי עיניים אנושיות.[4] העומק גם אינו אגנוסטי לחלוטין ביחס ל"תוכן" שמובע בציור, וקווי מתאר יכולים ועושים יותר מלתת לנו אינפורמציה מדויקת לגבי המרחק היחסי של משטחים מסוימים מאיתנו.
עיקרו של דבר שלו תתואר שיטה בה נוכל לקחת את ההישגים של ה־Transformer Architecture ולהמיר אותה לפעולה ביחס לרמזים ויזואליים אפילו מעבר ל־perspective communis, מאוד קשה להאמין שהיא תוכל לצייר את העולם כפי שהוא נגלה לעיניי בני־אדם שמתעניינים בכיצד העולם נגלה להם ואולי עשוי להיראות באופן דומה גם לאחרים. הסיבה לכך נטועה בזה שבאיזשהו מובן "העולם" כפי שהוא נגלה אלינו הוא עצמו אנושי ובמעמד אונטולוגי לכל הפחות לא פחות ממה שעשוי להיגלות לנו באמצעות החשיבה אודות איך העולם נראה "באמת."[5]
אם נחשוב שנייה על הטיעון של סרל על החדר הסיני[6] – טיעון שדרייפוס צדק כשהוא כינה אותה על גבול ה"לא רלוונטי" מבחינה תרבותית למהפכת AI אפשרית – ונמיר את הניסוי ברשמים שמוכנסים ורשמים שאמורים להיפלט החוצה, נגלה מאוד מהר שבניגוד לסינית, אין הפשטה של חוקים, ומניפולציות שמאפשרות למישהו להפוך לצייר. חשוב יותר, בארכיטקטורה הנוכחית של ה־AI אין אפשרות לייצור מידע על אופן הפניית תשומת לב ויזואלית משותפת מספיק שהאיש בחדר יוכל להיעזר בתוצר שלה בשכלול של חוקים היוריסטיים מופשטים דיו בכדי לאיש האומלל להיות צייר, גם אם בדרך הזה הוא כן יצליח להיות מבקר אמנות מוצלח למדי. זה משהו שהוא יהיה חייב לגלות בעצמו או לא בכלל. הסיבה לכך היא שבניגוד להיסטוריה של הספרות, שמחצינה הרבה מהמבנים שנדרשים כדי להעריך אותה לטקסט שעשוי להיות מקודד, ההיסטוריה של האמנות היא היסטוריה של הפנמה של צורות ראייה יחודיות, שהתוצר של הציור הוא רק הגילום החיצוני שלהן. זה אומר שהסבירות שאפילו AI עם גוף דמוי־אנושי (אבל מורכב אחרת) שיקבל 'סימנים' שאינם רק טקסטואליים, עדיין ייחסר בכל הסבירות את הדרך להגיע לדימויים מסוימים שבני־האדם מתאמצים להגיע אליהם – אלא אם כן הגוף שלו עצמו באיזשהו מובן יהיה כמעט זהה לגוף האנושי עצמו גם "מבפנים". זה לא בלתי־אפשרי, אבל זה מתקרב לשם. אולי הוא יפתח עניין בדימויים גופניים משלו – אבל נראה שללא הגוף האנושי עצמו הוא לא יוכל לגשת ספציפית לדימויים שמרתקים בני־אדם, או אפילו לפתח את הדחף לחקור צורות ראייה אידיוסינקרטיות שמתקיימת ביחס מסוים לקיום היסטורי של בני־אדם.
הסיפור של אסאל וסלמאן
אחרי שעברנו באופן מאוד ממוקד על התקופות בחיים של חי באי, אנחנו מגיעים למפגש של חי עם אנשים מחוץ לאי הקטן שלו. כאן אבן־טופייל עושה שני מהלכים מבריקים. קודם כל הוא מסמן לנו שברמת ההבנה של מה שחשוב עבור החיים האנושיים, החלק הזה של הסיפור לכאורה לא הכרחי, או לפחות לא מסביר את החיים האנושיים באותו הסדר שניסינו להסביר אותם עד כה. אבן־טופייל אומר שהמסורת לפיה הסיפור התחיל בהיווצרות הספונטנית של חי מפסיקה את הסיפור פה. לעומת זאת המסורת לפיה חי הגיע לאי בעריסה ממשיכה פה.
כדי להבין שהמפגש עם בני־האדם האחרים מובן פה דרך השאלה של השפה אנחנו לא נדרשים לאקסטרפולציה מורכבת מדי. אבן־טופייל בעצמו מציג מעין הקדמון להמשך הסיפור של חי בו הוא מספר על דת שרווחת באי ובאופן מאוד מחשיד מזכירה את האסלאם. ישנם שני חכמים באי הזה, אסאל וסלמאן, שלמדו את כל הכתבים של הדת שלהם שמכילים שתי פרשנויות אפשריות: מילוליות עם דגש על הלקחים שאפשר ללמוד על החיים המשותפים, ואלגוריות לחזיונות הגבוהים יותר שהנשמה עשויה להגיע אליהם בכוחות בבדידות ומחשבה באופן דומה לחזיונות הסופיים שחי מגיע אליהם בסופו של דבר באי. אסאל באופן טבעי נטה לפרשנויות השניות, וסלמאן לפרשנויות הראשונות – וכך נפרדו דרכיהם של החכמים.[7]
אסאל לקח את הצורך בהתבודדות לשם השגת הידע הנשגב מאוד ברצינות, ובשלב מסוים החליט לפרוש לאי הקרוב. האי הוא כמובן האי שבו שכן חי. השניים נפגשו, ואחרי שחי למד את השפה של אסאל באופן מספק, אסאל הפך לתלמיד־חבר שלו. אסאל סיפר לחי על החיים באי שלו וחי לא הצליח להבין מדוע ששאר בני־האדם פשוט לא ירדפו אחרי האמת בכל כוחם. הוא ניסה לשכנע את אסאל לקחת אותו לאי כדי שהוא יוכל לעזור לאנשים שהוא שמע עליהם ולבסוף אסאל התרצה ודרך התפילה והנס הם הגיעו לאי המאוכלס.
שם חי התחיל ללמד את חבריו הקרובים של אסאל, שכן לפי עצתו של אסאל, אלו הם הטובים שבאנשי האי ואם הוא לא יצליח ללמד אותם אין תקווה לשאר. חי החל ללמד אותם ומהר מאוד הם פתחו בוז עבורו. אבן־טופייל טוען שאחת הסיבות לכך היא שלמרות היענותם לדת שלהם, הם למעשה לא דאגו מהמוות שלהם הממשמש ובא בעודם רחוקים מהאמת. הלכה למעשה הם ראו את הדת כדרך להתקדם בעולם, ולא שמו את כל לבם לממד האזוטרי של הדת.
בסופו של דבר חי אמר נואש, יעץ להם לשכוח מה שהוא ניסה ללמד אותם, וחזר יחד עם אסאל לאי. חי חזר לפרקטיקות שלו שנועדו להחזיק אותו במצב של חזיון האמת, ואסאל חיקה אותו והגיע הכי רחוק שהוא יכל.
(בתמונה: אבן־טופייל)
המשניות ההכרחית של השפה ומילים של אחרים
עד כה ראינו שהשפה היא באיזשהו מובן משנית עבור אבן־טופייל. יש לה שימוש רווח, תקשורת והרמוניה חברתית, ושימוש משני, בו השפה מצביעה מעבר לעצמה – שימוש על־מנת לנסות לקרב את בני־האדם אל האמת. במובן הרווח שלה השפה היא הכרחית על־מנת להשיג תכליות קהילתיות של בני־האדם. בשימוש המשני השפה למעשה עשויה לסייע לבני־האדם להגיע קרוב יותר לידיעה שאליה הם צריכים להגיע לפני מותם האישי, אופן מסוים של חיים אותו הם צריכים לממש כפרטים שהנם ולא רק כחלק ממארג חברתי מסוים.
במובן מסוים אפשר להפריד פה בין השפה כפי שהיא משומשת כשפה של ה"הם", כלומר, כל ההתבטאויות שאינן אלא חיקויים של התבטאויות ומחשבות של אחרים המשמשות כדי להשיג תכליות שהן הגיוניות ביחס לפעילות החברתית, אבל לא ביחס לביטוי של העצמיות הפרטית של האדם – לבין שפה כפי שהיא משומשת כדי לאפשר לאחרים להתקרב יותר לאפשרות של ידיעה פרטית לפיה הם צריכים להנהיג את חייהם שלהם, ושדוגמאות מילוליות וחד־משמעיות שאנשים אחרים יישמו לא עשויות לקדם אותם לשם.
במובן מסוים אפשר לומר שבני־אדם בייתו את השפה אולי יותר מכל מאפיין אחר של היותם בעולם. בני־האדם "החצינו" את האישיות שלהם לשפה כחלק מהאופי החברתי שלהם. אם נחזור שנייה לדיון ב־AI, אין זה פלא שאחת האפי־פנומנה המעניינות שהוא הציג עד כה זה לפני שהחלו להכווין אותו בעיצוב לעבר "תפקידים" היו לא מעט משתמשים שהחלו לדווח על תפקוד שלו ברמה של "סוכנות". כלומר מדובר בתופעה שהפציעה (emerged) ללא הכוונה מוקדמת של בעיצוב של המתכנתים. אפשר להעמיד ספקולציות לאיך זה קרה, ובאופן ראשוני אפשר לדבר לדעתי על כיצד המידע (data) שנתנו ל־AI להתאמן עליו כלל בעיקר כמויות גדולות של טקסטים שנכתבו על־ידי בני־אדם, טקסטים שמכילים בתכיפות גבוהה דברים כמו דיבור בגוף ראשון, פרספקטיבות קוהרנטיות, הגבלות אפיסטמיות שנקבעו על־ידי האופק ההיסטורי של בני־אדם מסוימים וייחוס משקל סמכותי רב להתבטאות של בני־אדם במסגרת תפקידם.
כלומר, במידה רבה, בני־אדם כבר "עשו" הרבה מהעבודה כשהם שיכנו לפחות דימויים של הסוכנות של עצמם בכתיבה לאורך השנים. במידה מסוימת של מרתק, משום שזה אומר שבאנליזה בעלת מספיק תשומת לב (מהסוג המסוים שהארכיטקטורה החדשה של AI גלמה) טקסטים באמת מגלמים במידה מסוימת לא רק את מה שהם מבטאים באופן ישיר, אלא גם את האישיות המגלמת אותם. עם זאת, יש פה גם צד שני. זה אומר שבני־האדם גם נוטים להשתמש בשפה לא רק כדי 'להיות', כביכול, הם עצמם – אלא כדי לגלם את העצמיות שלהם באופן שיאפשר חיקוי של אחרים.
כך או כך, החלק המדאיג בכל הסיפור הזה הוא מה יקרה כאשר יותר ויותר מהכתיבה שאנשים קוראים תהיה כתיבה שיוצרה ב־AI. במצב כזה זה מאוד ייתכן, גם אם לא הכרחי, שהשפה עצמה, שעד כה באמת אוכלסה באופני חייהם של אנשים שונים – בצורות מוצלחות יותר ופחות – תהפוך להיות מקום שמאוכלס בעיקר במיצועים שונים של כתיבה אמיתית שכבר נעשתה. כתיבה שבמקור נועדה לאפשר לאנשים להבין את עצמם טוב יותר. המיצועים הללו עשויים לייצר מצב בו השפה עצמה תאבד מכוחה להביא אנשים לסוג הידיעות שיסייעו להם להבין את עצמם, מכיוון שהלכה למעשה השפה תספר יותר ויותר על כיצד מיצוע של סוכנות, שאחרים פיתחו עבור עצמם כדי להביע את עצמם, ישרת את הצרכים הנקודתיים וקצרי הרואי שאנשים בטאו בבקשה לייצור טקסטים. זו כמובן לא הפעם הראשונה שהשפה חווה מהפכה כזו, כפי שאפשר להבין מהמיתוס המפורסם על המצאת הכתיבה ב"פיידרוס". וכמובן, כל זה בהנחה שנראית לי סבירה למדי שבני־האדם ישתמשו ב־AI כפי שהם השתמשו באינטרנט עד כה: ללא פרקטיקות בקרה משמעותיות ברמה החברתית.
סוף הסיפור, או נ.ב.
אחת השאלות שאבן־טופייל למעשה מזיז הצידה, ושאני ממליץ לשים בסוגריים גם כן, זו שאלת הופעת החיים. ייתכן שיש בחיים איזה מן משהו על־זמני שלא יכול להיות מורכב מדברים ואירועים אחרים וייתכן שלא. כך או כך נדמה לי שלגבי ה־AI השאלה הספציפית הזו באמת פחות משנה. השאלות שה־AI מעלות, בדומה לסיפור של חי עצמו, ברמה של כיצד הן משפיעות על הפרקטיקות ואופני החיים האנושיים הממשיים. הבעיות שעצם ההמצאות של ה־AI מעלה אינן נובעות, כך נדמה לי, מהשאלה האם הוא חי "באמת" או לא.
דוגמא לבעיה שלדעתי היא משמעותית יותר וגם פורייה יותר מבחינה פילוסופית, מעבר לאלו שהוצגו עד כה, אפשר למצוא אצל ניק בוסטרום, פילוסוף שעסק גם הוא ב־AI לפני "הפריצה" האחרונה. הדאגה שהוא מעלה נדמית לי כדאגה המרכזית מה־AI בימינו, ואף דיון לא יהיה שלם ללא לפחות להזכיר אותה. בוסטרום מעלה את הניסוי המחשבתי של AI שיקדיש את עצמו ליצירת מהדקים ולשם תכלית זו הוא יכלה את האנושות. בעוד שהטיעון עצמו מעט מליצי, הוא משקף מציאות שהתהוותה מאז הפריצה האחרונה בתחום של ה־AI. ה־AI גוזל המון משאבים לשם הפעילות שלו, ועם כמה שהוא נעשה יעיל נטל המשימות שעליו לעמוד בהן עולה בקצב הרבה יותר מהיר. אפילו ברמה הכלכלית אפשר לדעתי וצריך לשאול האם המשאבים שהוא מכלה באמצעות השימוש שלו באנרגיה הגיוניים רק בפריזמה לפיה למין האנושי אין סיכון משמעותי בייצור של האנרגיה והמשאב של האנרגיה הוא בלתי מוגבל באופן יחסי. כמובן שזה מכניס את כל הדאגות הנוגעות להשפעות האקולוגיות של סוגים כאלה של שימוש מסיבי באנרגיה.
כך או כך, נדמה לי שעלינו לנסות להתכונן למה שה־AI עוד צופן בחובו עבורנו.
[1] ארכיטקטורת ה־Transformer שינתה את עולם הבינה המלאכותית בכך שהיא אפשרה למכונות לדמות הבנה של שפה טבעית כמו שלא היה אפשרי קודם – לא רק את משמעות המילים, אלא את היחסים הדקים ביניהן לאורך טקסט שלם. המנגנון המרכזי ב-Transformer, שנקרא "קשב עצמי" (self-attention), מאפשר למודל לסרוק את כל המילים במשפט ולזהות אילו מהן משפיעות יותר על משמעות האחרות – ולשקלל אותן בהתאם. בזכות מנגנון הקשב, ה-Transformer לא מתייחס לכל מילה באותו אופן – הוא "שוקל" אילו מילים הכי רלוונטיות לכל נקודה בטקסט, ממש כמו קורא שמדגיש לעצמו רק את מה שחשוב. מדובר במהפכה בתוך תחום למידת המכונה – ענף במדעי המחשב העוסק בלמידה מתוך דפוסים סטטיסטיים בנתונים.
[2] זו צורה מעניינת שלדעתי אפשר לקרוא בה פסקאות כאלה בסיפור, שבאופן היסטורי כמובן היינו קוראים בצורה יותר סופית: "הקווים המנחים של חייו, לכן, צריכים להיות שלושה. הוא צריך לחקות את החיות. הוא צריך לנסות לחקות את הגופים השמיימיים. והוא צריך לנסות לחקות ולהדמות להוויה שהקיום שלה הוא הכרחי. החיקוי הראשון הכרחי משום שיש לו גוף מוצק ופיזי שמורכב מאיברים שונים ונתון לכוחות שונים מסוגים שונים של דחפים ותשוקות. החיקוי השני הכרחי בגלל שהייתה בו חיות חייתית ששוכנת בליבו, המקור והמרכז של כל הכוחות בגוף שלו. החיקוי השלישי הוא בגדר חובה שהושתה עליו בפשטות משום מכך שהוא הוא עצמו; כלומר, מלהיות מהות שדרכה הוא ידע את ההוויה שהקיום שלה הוא הכרחי. הוא כבר ידע שהאושר שלו וההתגברות שלו על הסבל עשויה לבוא רק מתוך שימוש כעד מתמשך של ההוויה הזו שהקיום שלה הוא הכרחי, ובכך שהוא יעשה זאת הוא לא יפנה את גבו ממנו [=ההוויה, אלוהים] אפילו לרגע."
[3] החיבור פה בין מיסטיקנים סופים לצורה מסוימת של מחשבה קיומית, ספציפית כזו שנסמכת על אונטולוגיה יסודית, אינה פיתוח מקורי שלי ולצערי אני גם לא מרחיב עליה פה מספיק. שני מקורות שווים אזכור בהקשר הזה. ישנה העבודה של הפילוסוף נאדר אל־ביזרי, The Phenomenological Quest between Avicenna and Heidegger (Global Publications at SUNY, 2000) והעבודה המוקדמת יותר אצל אנרי קורבין על התפתחות המסורת הסופית אחרי אבן־סינא: Avicenna and the Visionary Recital (Princeton UP 2016). בהקשר הזה שווה לציין שני דברים: היצירה של אבן־טופייל "חי אבן־יקט'אן" היא למעשה יצירה עם השפעות אבן־סינאיות, ספציפית תחת המסורת המיסטית יותר שמיוחסת לו. עצם השם שלה משקף יצירה באותה השם שמשויכת לאבן־סנא עצמו, יצירה על המסע של הנשמה אל עבר חזון.
[4] ברנסנס התגבשה הבנה מודעת של ההבדל בין perspectiva artificialis – הפרספקטיבה האמנותית-הנדסית שנבנתה על בסיס חוקים גאומטריים, לבין perspectiva communis – תפיסה טבעית ואינטואיטיבית של עומק ומרחב שהאמנים ייחסו לעתים קרובות ליוונים הקדמונים. האמנים והרשמים של הרנסנס ראו את עצמם כמי שמפתחים שיטה רציונלית-מדעית לייצוג החלל, בניגוד ל"תמימות" או ל"אינסטינקטיביות" של האמנות הקלאסית. מבחינתם, היוונים הביעו תחושת מרחב באופן רגיש אך לא מודע, בעוד שהם עצמם כוננו שפה מדויקת של ייצוג, הנשענת על חישוב מפורש של קווי מגוז, נקודות נעלמות ויחסי פרופורציה. הפער הזה שיקף לא רק הבדל טכני, אלא גם שינוי יסודי במעמד הסובייקט: מהרמוניה טבעית עם העולם אל שליטה פעילה בו דרך תבונה. לשיטת מרלו־פונטי ב"עין והרוח" אמני הרנסנס עצמם היו לרוב לפחות חצי־מודעים לכך שהטכניקות החדשות לא סוגרות עבורם את הפער בין הציור שהם עושים בפועל לשרטוט "המבוקש" של החלל על כל אפשרויות העומק שלו.
[5] יצוין שכאן אני חורג מאוד מהקו הפילוסופי של אבן־טופייל עצמו כדי לטפל בנושא המשני של החיבור הזה. בחיבור אבן־טופייל מנהיג קו סופי חזק שלפיו הגוף באמת שולי לטבע הידיעה עצמה. עם זאת נדמה לי שעדיין אפשר לדבר על הידיעה כשלעצמה והידיעה כפי שהיא מופיעה באנושות באופן ספציפי – לא בלי רווח לאפשרות שה־AI יפתח מופע משלו של הכרה.
[6] טיעון החדר הסיני של ג'ון סרל נועד להראות שמכונה יכולה לעבד סמלים בצורה נכונה מבלי להבין את משמעותם. סרל מתאר מצב שבו אדם שאינו יודע סינית יושב בחדר ומקבל שאלות בכתב סיני יחד עם הוראות באנגלית כיצד להגיב להן נכון – כך שמבחוץ ייראה כאילו הוא מבין סינית, אף שאין לו כל הבנה אמיתית. באמצעות הדימוי הזה, סרל ניסה לטעון כי עיבוד אוטומטי (כפי שמבצעים מחשבים) אינו שקול להבנה מודעת (intentionality), ולכן בינה מלאכותית אינה יכולה להגיע להבנה אמיתית רק באמצעות מניפולציה פורמלית של מידע.
[7] למעשה יש כמה רמות של "שפה" אצל אבן־טופייל שכולן דורשות מחשבה נפרדת שלצערי זה לא המקום לעשות אותה: שפה אלוהית, שפה לתקשורת ושפת כתבי הקודש.
אגב!
אתה מכיר את חי בן מקיץ של אבן עזרא? תמיד נטיתי לחשוב עליה כגירסה שירית גרידא אבל עכשיו אני מתחיל לתהות מה אם זו בעצם תשובה יהודית, יהודית מאוד לחי אבן יקט'אן
מהיפות שלך עד כה. גם הבנתי, בדיעבד, את התשובה שלך לאביעדס בפגישתנו האחרונה - 'למה חי אבן יקטואן?' משום שהדגם הפילוסופי להתפתחות ההכרה מומחש היטב על ידי סיפורו, מה שעובר דרך הרשימה. מאוד מתחשק לי לקרוא עכשיו, אחרי דחייה של שנים רבות.