אחת השאלות הבוערות של המאה השמונה־עשרה בהגות של אנגליה היתה שאלת הטעם הטוב. מתי וכיצד אפשר להצדיק שיפוטים אסתטיים, הן לגבי ההנאות הפשוטות של החיים והן לגבי ההנאות המורכבות יותר, הנרכשות לפחות למחצה, כמו קריאת שירה והערכה של אמנות מסוגים שונים – הנאות שעצם רכישתן דורשת מאמץ שלפחות על פניו דורש הצדקה. כיאה לפילוסופים האנגלים של המאה השמונה־עשרה השאלה נוסחה פעמים רבות במונחים של חישות פשוטות וחישות מורכבות, כמו היחסים בתהליכי הרכישה, באמצעות אימון, הרגל או סוג של טבע אנושי אוניברסלי. במשך הרבה זמן הסתכלתי על דיונים מהסוג הזה, למשל אולי על הדיון הפרדיגמטי ביותר בנושא חקירה פילוסופית של מקור הרעיונות שלנו לגבי הנשגב והיפה (A Philosophical Enquiry into the Origin of Our Ideas of the Sublime and Beautiful) של אדמונד ברק, כדיון סתום מעיקרו. ההבחנות, למשל שקפה זה טעם שנרכש באמצעות תרגול בעוד שמתיקות היא סוג של הנאה פרימיטיבית ולכן אוניברסלי, נותרו לעתים ערטילאיות מדי בכדי לגזור מתוכן משהו כמו ההבחנה בין הנאות פשוטות להנאות דקות – או העדיפות של אחת על האחרת בתנאים מסוימים.
הבעיה היא כזו: המושגים של חישות פשוטות וחישות מורכבות שאפיינו את המסורת האמפריציסטית האנגלית הם פשוטים מדי מכדי להתמודד עם הוריאציות הרבות מדי של הטעם האנושי. למשל, היינו רוצים לומר שהנאה מלחם היא הנאה פשוטה בעוד שהנאה ממשהו כמו שואנברג היא הנאה מורכבת. נדמה שיהיה קל מדי לתת דוגמאות נגד: יש אנשים שעבורם הנאה מלחם היא ללא ספק הנאה שנתן ללמוד להבחין בה בסוגים שונים של טעמים, מחמצות וכו'. מצד שני, הנאה משואנברג היא בוודאי הנאה נלמדת, אבל היכרות קצרה עם מעריציה בהחלט ילמד שלא כולם אדורנו. נדמה שבסיפור הזה של הנאות כרוכות בטעם טוב לעומת הנאות פשוטות יש יותר ממה שנראה לעין.
לאחרונה ידיד שלי (דוד פילאווין) שלח לי מאמר נפלא של פילוסוף שהוא צודק שלא זכה להערכה מספקת בנושא "לחיות בפנסיה" (Living Retired) של דוד סטוב. המאמר הזה נפלא מהרבה סיבות, אבל אחת מהן היא שהוא מכיל תובנות שנדמה לי שיעזרו למסגר את הדיון בטעם הטוב באופן מוצלח יותר. סטוב מביא את הסיפור הבא שנותן לנו טעימה:
דוד יום הוא דוגמא נוספת. הסופר הבריטי המוצלח ביותר, במונחים כספיים, עד זמנו; דיפלומט בפריס שהצרפתים ממש כיבדו ואהבו; בכיר חשוב במשרד החוץ בלונדון: הוא עזב הכל ב־1771 ופרש למולדתו סוקטלנד. כאן הוא התמקד בחברים ובאוכל שלו. הוא עבד קשה כדי לשפר את הבישול שלו, אבל מעולם לא הפך לבררן לגבי האיכות. פעם הוא הגיע ללא הזמנה לארוחה בביתו של חבר מאדיבורג. החבר מחה לפניו שהוא לא הכין ארוחה עבורו, אבל היום השיב למארח: "אתה יודע – אני לא אפיקוראי, סתם גרגרן." כמה שבועות לפני מותו ב־1776 הוא אמר לאדם סמית' שאין אף תקופה בחייו שהוא היה חי שוב כמו השנים האחרונות הללו.
סטוב מביא את דוד יום כדוגמא לטיפוס אנושי די נדיר. טיפוס שיכול להנות מחיים של פרישה מהעבודה שלו. כמובן, יום המשיך לכתוב – אבל הוא פרש מהחיים בהם יש לו חובות חברתיים. לשיטת סטוב, חובות חברתיים הם מה שמחזיק את רובנו במצב שאפשר לכנותו מאושר. עם זאת, ישנה קטגוריה סגולית של אנשים שמסוגלים להנות מהחיים, להיות מאושרים, גם כאשר הם השאירו את החובות החברתיים מאחור. מבחינת סטוב, אנשים כאלו אסתטיקנים מזן מסוים. וכאן נדמה שעלינו לחלק את האסתטיקנים לשני זנים: אפיקוראים ויומיאנים.
אפיקוראים יהיו אותם אסתטיקנים שרודפים אחרי הנאות דקות בפרט. בין אם ההנאות הדקות הללו הן אינטלקטואליות, אמנותיות או חברתיות. חשבו למשל על א' של קירקגור. כמו היומיאני, האסתט של קירקגור מסוגל לתפקד מחוץ להקשר של חובות חברתיים ישירים (או יותר נכון – רק שם). שלא כמו האסטת היומיאני, האסטת של קירקגור נמצא במרדף מסוים אחרי הנדיר והייחודי. במונחים של המאה השמונה־עשרה: אחרי הנשגב. יומיאנים, מצד שני, יהיו אסתטיקנים שמעוניינים בעיקר בסיפוק ארוך הטווח שהנאות יכולות לספק להם. שימו לב שזן אחד של "אסתטיקנים" יוצא מפה מהכלל: נקרא להם אסתטיקנים גרועים. אנחנו מדברים באופן מובחן על משהו כמו אנשים ש"יודעים להנות" – והשאלה שנשאלת היא מה היחס בין הסיפוק לבין סוג ההנאות בקרב האנשים שיודעים להנות.
וכאן הדיון של סטוב עוזר לנו להתמקד מעט: בשני המקרים מדובר בסוג מסוים של חיים. בניגוד לעמדה של סטוב ולעמדה של א', לא נראה שאנחנו חייבים לקבל שמדובר בסוג הידיעה המכריע לגבי החיים הטובים, או המאושרים, כשלעצמם. נדמה שטוב נעשה אם נמקד מעט את הדיון יחד עם אריסטו. הנאה היא חלק הכרחי מחיים מאושרים, אבל מי שמזהה אותה עם החיים המאושרים טועה (אריסטו מצטט בצדק את הטיעון של אפלטון בנושא). יום למשל הוא דוגמת נגד טובה: זה נכון שהוא דוגמא לסוג הידיעה שתורמת לחיים המאושרים במונחים שסטוב מדבר עליהם, אבל זה לא יהיה נכון לומר שמה שהפך את החיים של יום למאושרים זה האסתטיציזם שלו. כאמור, יום המשיך לכתוב ולחיות את מה שמכונה באופן מסורתי vita contemplativa הרבה אחרי שהוא זנח את החובות החברתיים של מאחור. במקרה של קירקגור זה אפילו יותר מובהק – הדיון שלו עצמו מדגים כיצד החיים האסתטיים אינם מספיקים עבור חיים מלאים.
למעשה, בעקבות אריסטו נרצה לומר משהו בסגנון של לדעת להנות מהדברים הנכונים זה חלק של המידה טובה. מידה טובה היא סוג של hexis, תנאי פעיל – כלומר, סוג של התנייה מורכבת (תלוית הקשר) שאנחנו עומלים כדי לרכוש. במידה מסוימת מדובר בתנאי הכרחי, משום שלא נרצה לכנות אדם כמאושר אם הוא אינו יודע להנות כראוי משום דבר. אבל גם אם הגבלנו את הדיון, נשאלת השאלה לגבי סוג הידיעה (know-how) שכרוך בכל אחת מסוגי ההנאות הללו, שנוכל לומר שעשויה לסמן חיים מסוגים שונים.
כך למשל סטוב מאפיין את האדם המספיק לעצמו במונחים של הנאה במונחים מאוד קרובים לאידאל האאודימוניה האריסטוטלי:
[...] כדי להיות מסוגלים לפרישה מאושרת, אתם צריכים להיות מסוגלים להיות אסטתית במונח הרחב ביותר של המילה. אני מתכוון שעליכם להיות מסוגלים, כמו ילד או משורר, להנאות חושיות פשוטות ופסיביות. אם הרדיפה אחר כסף, כוח או ידע שאב אתכם לחלוטין כך שאינם מסוגלים להנות מדברים כמו השמים, האוקיינוס, הדשא או עצים, המוזיקה של הנדל, אוכל טוב ופשוט – ובכן, הפרישה שלכם היא בהחלט סימן מבשר רעות. סופר שנשכח שלא בצדק מהמאה התשע־עשרה בשם וו. ר. גרג אמר היכנשהו שהוא לא יכול לכבד מישהו שאינו מסוגל לשבת כל היום ליד נחל ולא לעשות דבר מלבד לזרוק אבן לנחל מפעם לפעם. אולי מדובר בתנאי חמור מדי: חצי יום יהיה הוגן יותר. אבל הרעיון הכללי של המבחן של גרג הוא נכון בהחלט, וסיבה אחת מדוע כל־כך הרבה אנשים שיצאו לפנסיה אומללים היא שמעט אנשים יכולים לעבור מבחן מהסוג הזה.
נשים שנייה בצד את ההערה של סטוב על הנדל, משום שהמבחן שלו הוא הרבה יותר אינדיקטיבי לגבי סוג ההנאות שאנחנו אמורים להיות מסוגלים לפתח או לשמר במהלך חיינו. ללא־ספק אין שום דבר "טבעי", כפי שסטוב מציין, באדם בוגר שהצליח לשמר את סוג ההנאות הפשוטות שמאפיינות, כך הוא סובר, ילדים. מדובר פה כאמור בסוג מאוד מסוים של know-how, והמבחן שסטוב מציע לנו בקלות יכול להיות נחשב כסוג של תרגול ואסתטיות נרכשת. הדוגמא הנגדית היא כמובן משהו כמו רמת ההבנה וההנאה שפיתח א' של קירקגור לאופרה דון ג'ובאני של מוצרט – שלכל הופעה שלה הוא מחכה בקוצר רוח.
כעת אנחנו יכולים לחזור לראשית הדיון שלנו ולשאול מחדש את השאלות של המאה השמונה־עשרה לגבי היחס בין הנאות פשוטות להנאות מורכבות, או עדינות. לא נראה שמדובר בפשטות בשאלה שסובבת סביב סיווג ההנאות, אלא באופן מובהק סביב סוג החיים שנלווה לכל אחת מההנאות הללו. האפיון של "הנאות פשוטות" ילך אחר מישהו שהדגש באופן שבו הוא נהנה מדברים הוא הסיפוק הארוך והיציב שנלווה לפעילות שלו. אדם שכזה בהחלט יהנה מלחם באופן פשוט. לעומת זאת, אדם שרודף אחר ההנאות הדקות יהיה עשוי או לא להנות מלחם בכלל או להינות מסוגים מאוד מסוימים של לחם, בהתאם לצורה שבה הוא לימד את עצמו להבחין בין לחם טעים לכזה שאינו. אף אחת מההנאות האלה, אצל אנשים בוגרים, אינה "טבעית" בפשטות.
אם אנחנו שואלים את שאלת החיים הטובים, כלומר, החיים בהם האדם מסגל לעצמו את התנאים הפעילים שמכוננים את הפעילות שאנו נכנה "אושר", איזה מהאסטתים שלנו יתרום להם יותר? האם אנחנו נדרשים לסגל לעצמנו הפשטה מסוימת של ההנאות שלנו וכיוון זה שהן יהיה מספיקות עבורנו, או שדווקא עלינו לפתח הנאות דקות שיאפשרו לנו גיוון בהנאה? במובן מסוים, הסוגים של החיים הללו לא זהים. החיים של ההנאות הפשוטות הם במידה מסוימת חיים שסגלו לעצמם סוג של אסקטיות, מתינות, שאנחנו משייכים לאנשים שיש להם מידה טובה. לעומת זאת, חיים של הנאות עדינות משויכות לחיים אציליים יותר, חיים בהם יותר יכולות של האדם מגיעות לידי ביטוי.
אם התיאור הנ"ל נכון, נצטרך לומר שחיים של הנאות עדינות הם בראש ובראשונה סימן לחיים בהם האדם פיתח יכולות אינטלקטואליות ומעשיות שאנחנו מזהים עם המידה הטובה, ההוצאה לפועל של האנושיות שבאדם. לעומת זאת, החיים שמסוגלים להנאות פשוטות מסמנות לנו אדם שהוא מתון, ובשיא, אדם שיש לו גבולות ברורים של חייו ומה שהוא מסופק מהם במסגרת שלהם ("מספיק־לעצמו", כתרגום הישיר ביותר של eudaimonia). במובן מסוים הרגש האסתטי האופייני ביותר לחיי ההנאות הפשוטות הוא contentedness, סיפוק, בעוד שהרגש האסתטי האופייני ביותר לחיי ההנאות העדינות הוא subliminal, נשגבות. היחס בין השניים מזכיר דיון אחר אצל אריסטו, היחס שבין המידה של גדלות הנפש לשאר מידות האדם. ביחס למידה הזו אריסטו טוען: "גדלות נפש, כך נראה, היא סוג של קישוט של המידות הטובות, מאחר והיא הופכת אותן לגדולות יותר, ולא אפשרית בלעדיהן. מסיבה זו זה קשה להיות גדול נפש באמת, מאחר וזה לא אפשרי ללא היופי ששייך לטוב."
אם האנלוגיה הזו נכונה, היא עונה לדעתי על אינטואיציה מאוד יסודית שיש לנו לגבי האופי של האסתטיקנים שאנחנו פוגשים. אלו שאיבדו את היכול בהסתפקות במועט וכל עניינם הוא הנדיר, לעומת אלו שיש להם גם וגם. לא מן הנמנע שאדם שיודע להעריך את הנדל יפרוש מהחובות החברתיים שלו ולא יזכה עוד לסיפוק בחייו מלבד הרגעים הנדירים בהם הוא מקשיב להנדל. מצד שני, אדם שיפרוש מהחובות החברתיים שלו ולכל הפחות הוא פיתח את הידיעה של ההנאות הפשוטות, יזכה להנאה שאנחנו סוברים שהיא הכרחית עבור האושר בכלל. אדם שכזה, אם בנוסף הוא יודע להנות גם מהנדל, פיתוח את היכולת שלו להינות כראוי.
האנלוגיה הזו עוזרת למעשה להבין עוד אינטואיציה שיש לנו בנושא. לגדלות הנפש אצל אריסטו יש ביטוי רקוב בקרב אלו שמבקשים לעשות דברים גדולים אך למעשה הם אינם מסוגלים להם. אלו אנשים שאריסטו מכנה "גאוותנים". באנלוגיה שלנו, האנשים האלו יהיו האסתטיקנים שאין להם את ההסתפקות הבסיסית או לחלופין את המידה הטובה הבסיסית שעשויה להפוך את העיסוק שלהם באמנות גבוהה לקישוט יפה. אלו אנשים שאריסטו, כמו גם תיאורטיקנים של השקיעה החברתית אחריו, לא יוכל אלא לכנות באירוניה "היפים והטובים."