כמה מחשבות על קונספירציות ותקשורת
סיור קצר במחשבות מעט מעמיקות יותר על התקשורת אצל סלוטרדייק וצ'סטרטון בניסיון להבין כיצד לשרוד את התקשורת המודרנית.
העולם שלנו, במידה רבה, הוא העולם של התקשורת. כפי שפיטר סלוטרדייק הבחין, קשה לחשוב על אספקט אחר בו העולם שונה באופן רדיקלי מזה של קודמנו. קשה גם לחושב על משהו שממלא תפקיד כל־כך מכריע במנטליות שלנו, לעומת העולם שקדם לנו, מאשר הנוכחות המתמדת של התקשורת. במאגנום אופוס שלו, "ביקורת התבונה הצינית", סלוטרדייק מנתח את האספקט הזה של העולם שלנו על שני חצאיו: ההיצע והביקוש. הביקוש הוא ביקוש לסנסציות, לחדש, לעדכני. ההיצע במידה רבה מנסה להדביק את הביקוש הזה לא רק בציד תוכן חדש, אלא, במידה ידועה, גם באמצעות "שיפצור האריזה". כל זה מעלה בפנינו מעין חזיון רדיקלי ומוזר – מצד אחד, החדשות מתיימרות לייצג, במובן מסוים, את המכלול. שאיפה כמעט פילוסופית. מצד שני, נוצר פסיפס מחוסר כל הגיון פנימי, שהדבר היחיד שמחבר אותו זה שהוא מוצג באותם דפי עיתון, באותו אתר האינטרנט.
לטענת סלוטרדייק, את העיתונות המודרנית צריך לראות כתוצר של העת החדשה המוקדמת, בדומה לאינציקלופדיות. האינציקלופדיות ניסו להציע ארגון מחודש של הידע היציב עם מבנה מינימלי שיחזיק את זה, והעיתונים, בתורם, מציעים להגיש את הידע המשתנה במבנה מינימלי. הדגש של הוא על הקוניקטורה, "הגם זה וגם זה." אירועים ודיווחים שהקשר ביניהם לא קיים מחוץ לתחביר הגרפי של הסידור בעיתון בו הם מוצבים זה לצד זה. "התקיפה באיראן" ו"טראמפ מוכר בושם". כאן סלוטרדייק ממפה באופן מבריק שתי תגובות, הצינית, שלדעתו מאפיינת את הציביליזציה שלנו באופן כללי, והרציונליסטית, שמאפיינת טיפוס אנושי מיוחד שלא הצליח לפתח בתוכו את הציניות הנדרשת להתמודדות עם שטף המידע שמאיים על השלמות הפסיכולוגית שלו.
התגובה הצינית היא המתבקשת. למעשה הצרכנים לא כל־כך תמימים שהם עומדים חסרי אונים בפני שטף האינפורמציה. הם מפתחים פרוטוקולים ציניים שמכריעים עבורם למה ראוי לשים לב אליו ומה לא. מה באמת חדש ומה לא. מה באמת חשוב ומה לא. העיגון של הפרוטוקולים האלה לא מתקיים מתוך איזו היררכיה טרנסנדנטלית של מה "חשוב יותר" ו"חשוב פחות". להפך. הפרוטוקולים האלה מתארגנים סביב המשאבים המוגבלים לאמפתיה, לריגוש ולחשיבה. במובן הזה ההגיון של הפרוטוקולים האלו הוא סובייקטיבי.
התגובה השנייה היא התגובה הרציונליסטית. סלוטרדייק מזהה אסכולות פילוסופיות מסוימות שנוקטות בה, אבל נניח לזה לעת עתה. כאן המטרה היא לפתח מעין היגנה מנטלית שלפחות התכלית שלה היא הבנה אותנטית. המתודה שלה היא המתודה הקרטזית: מבודדים לפחות אי־בודד אחד, לרוב המדע, שבו הדברים הגיוניים וניתנים להבנה. אי שבו הקוניקטורות המוצעות לנו עוברות בדיקות קפדניות, שבו ל"גם זה וגם זה" יש הגיון פנימי מסוים. הבעיה שחוזרת ועולה במתודות האלה, במעולות שבהן, היא שהבידוד נעשה כך שהוא משאיר את העולם באופן כללי בלתי־מובן. ההפלגה מהאי הזה הלאה לא באמת אפשרית. ה"אני לא מבין" של אסכולה פילוסופית מסוימת צריך להיות מובן לא כהתנערות אירונית ממה שהדובר מחשיב לשטויות, אלא כהצהרה על תמימות חסרת עונים, על אי־הבנה ילדותית.
(חדשות מהחזית, ווינסלו הומר)
במובן אחר אפשר להגיע מתוך האי הזה, אי הרציונליות, למעין שלווה סטואית. סיפור חסידי ישן מספר על איש העולם הגדול שנתקל במקובל ברחוב. המקובל ראה שהאיש נושא איתו עיתון, והכריז "אני יכול לומר לך מה כתוב בעיתון הזה מבלי להסתכל עליו." האיש, שציפה להתרגש מהמופע הקרקסי הזה, התרגש ושאל "ובכן, מה כתוב בו?". המקובל ענה: "חדשות רעות." במקור הסיפור הזה נועד כמובן לעורר גיחוך מסויים כלפי הנהייה הבלתי־נדלית אחר חדשות. אלא שאני חושב שיש בסיפור הזה עוד לקח מעניין, הפעם דווקא על הטיפוס הרציונלי המסוים הזה: ההכרעה הא־פריורית לפיה אין שום דבר בעיתון שיכול לרגש אותי, או להיות חשוב עבורי, משום שאני לא משתתף במשחק הזה של העיתונות. השלווה הסטואית של העמדה הזו מעוררת הערצה, אבל יש בה שוב מאותה ילדותיות תמימה שמאמינה מראש ששום אירוע שיתרחש בעולם לא עשוי לעניין אותי, משום שאני כבר מבין את הדברים החשובים שיש להבין. כפרוטוקול ציני עוד אפשר לתת לעמדה מעין זו הצדקה, אבל זה יהיה שגוי לחשוב שאותו אדם אכן "מבין" משהו אחר ממה שמבין הציניקן בעל הפרוטוקולים המפותחים יותר. ובכל זאת, יש בעמדה של המקובל גם התחלה מסוימת של אתיקה, אתיקה שבלעדיה הרציונליזם הופך להיות חשוף לפרברסיה אחרת.
הרציונליזם עשוי להתבטא גם בפרברסיה פתולוגית: הניסיון האינדבידואלי לארגן את שטף המידע הזה לכדי קוסמוס לכיד. כפי שהתבטא פעם הר' מנחם נאבת, הספק הקרטזי הוא למעשה צורה מסוימת של החשיבה הקונספירטיבית. מה שהתחיל כמערכת הגנה, כהיגיינה, הופך למחלה אוטואמונית. הפרוטוקולים מתחילים לייצר לא הגנה כמעט ביולוגית משטף המידע, אלא מידע חדש ורדיקלי שמאיים על היחיד ועולמו. במובן מסוים המחלה חושפת את עצמה במיוחד בכך שהקורבן של הקונספירציה, באופן מוכרז, הוא תמיד באופן חלקי הוגה הקונספירציה או המשתף שלה. אנחנו לעולם לא קושרים קונספירציות סביב אירועים שלא נוגעים לנו כלל, קשרים חשאיים שמאיימים על אנשים אחרים. הסימפטום הזה, במובן מסוים, מצביע על מקורה של המחלה בסובייקטיביות עצמה.
כדי להדגים מדוע זה כך נעזר בחיבורו של צ'סטרטון, "המשוגע". שם צ'סטרטון שוקל את הלך הרוח של אדם שבטוח שבאיזשהו מקום נקשרת קנוניה נגדו או יקיריו. הניתוח של צ'סטרטון הוא שהלך החשיבה הזה מתבטא בשני מאפיינים, שניהם פסיכולוגים יותר מאשר שהם נוגעים לתוכן הדברים. כפי שצ'סטרטון מציין ובצדק, החשיבה הפרנואידית אינה בלתי־הגיונית. למעשה, היא הגיונית להפליא. היא קוהרנטית בהרבה מ"השקפת העולם" שרבים עובדים קשה כדי לטפח. לכן ניסיון להגיע לדין ולדברים עם הפרנואיד לגבי תוכן חששותיו, אם הוא נעשה מתוך מטרה לעקר אותן, הוא חסר עניין.
לשיטת צ'סטרטון, הפרנויה שיוצרת קונספירציות היא תוצר של שני מאפיינים. דלות קומה רוחנית ושלמות לוגית. אם לצטט את התשובה שצ'סטרטון מציע למפיק הקונספירציות. ארשה לעצמי להביא ציטוט מעט ארוך משום שצ'סטרטון הוא רב־אמן, ואני מפציר בכם ללכת לקרוא את המאמר הזה:
לו איתרע מזלנו ללוות מוח אנושי בשקיעתו אל הטירוף, כי אז עיקר דאגתנו לא הייתה להביא בפניו טיעונים אלא לתת לו אוויר לנשימה, לשכנעו כי קיים דבר נקי וצונן יותר מחוץ לדל"ת אמותיו של אותו טיעון יחיד. ניתן דעתנו, לשם דוגמה, על המקרה הטיפוסי הראשון שהבאתי: אדם המאשים את הכל בקשירת קשר נגדו. לו יכולנו להפציר בו ולבטא את מחאתנו נגד שגיונו, סביר להניח שהיינו שוטחים בפני המשוגע תחנה ברוח זו: "אני מודה שטיעונך בידך והוא חקוק על לבך. ואמנם דברים רבים מתיישבים, כמדומה, עמו. אין לכחד, הסברך מסביר הרבה, אך מה רב החסר בו! האם אין כלל סיפורים אחרים בעולם זולת סיפורך שלך? וכי כל הבריות טרודות בעניינך? ונניח שהפרטים נכונים עד האחרון שבהם: אפשר שהאדם ההוא ברחוב רק העמיד פנים בשעה שעשה עצמו כמי שאינו מבחין בך; אפשר שהשוטר אשר שאל אותך לשמך כבר ידע את התשובה. אבל מה רב וגדול היה אושרך לו ידעת שאתה חשוב בעיני האנשים הללו כקליפת השום! חייך היו גדולים עשרת מונים לו יכולת אתה עצמך להיעשות קטן יותר בתוכם; לו רק יכולת להתבונן בבני אדם אחרים בסקרנות פשוטה ובעונג, כאחד האדם; לו רק יכולת לראות אותם מהלכים, כדרכם, באדישותם ובאנוכיותם העליזה! או אז היית מוצא בהן עניין, ולו רק משום שאין הם מתעניינים בך. היית נחלץ מהתיאטרון הזעיר הזה, הראוותני והזול, שבו משוחקת באופן תמידי העלילה הקטנה שלך, ומוצא עצמך תחת שמים חופשיים יותר, ברחוב מלא זרים מקסימים."
המשותף לשיטתו של צ'סטרטון – שגם הוא מכוון את חיציו אל הרציונליסטים, ואף מפליג למחוזות המטאפיזיקה עצמה – וסלוטרדייק בנושא הזה היא שהרציונליסט חוסם את עצמו באופן מכוון מלהבין את המוזרות האמיתית של האירועים, את הממד העצום שבהם. שניהם מציעים פתרונות מאוד שונים לבעיה שנצבת בפנינו, ותכף נראה כיצד למעשה הם משלימים זה את זה.
סלוטרדייק מעיד בצדק שישנה איזושהי פרשנות מובנת בהצבה העיתנואית של אירוע אחד ליד השני. כביכול ישנה שקילות, לפעמים סמויה ולפעמים מפורשת, בין האירועים. ישנם אפילו עיתונאים שמתמחים בייצור שקילויות שכאלה, בייצור פרשנויות. אך לעתים רחוקות מאוד ניתן להציב שני אירועים זה לצד זה בצורה עד כדי כך סטרילית שאפשר להפיק ממנה שיפוט על סיבתיות, משל היינו במעבדה. אדם שקונה את השיקולות שמציב לו העיתון יכונה בצדק, פתי. עם זאת, במידה מסוימת הפעילות של השקילה נעשית בתוך הפרוטוקולים הציניים שלנו עצמו בעת הקריאה בעיתון. פיתוח מודעות עצמית כלפי השקילויות הללו והשגוי שבהן היא הצעד הראשון, אליבא דסלוטרדייק, לפיתוח תודעה ביקורתית. המושא של התודעה הביקורתית פה הוא כמובן התקשורת, אך מאחר וזו מהווה רכיב כל־כך משמעותי בציביליזציה שלנו יש לה, במובנים מסוימים, פוטנציאל אמנציפטורי. הרעיון פה הוא במידה מסוימת לא "להבין טוב יותר" את החדשות, אלא להבין טוב יותר את הציניות שמנחה את המבנה של החדשות עצמן.
מהצד השני, צ'סטרטון מציע פתרון משלים, אם לא זהה בתוכן שלו. תודעה ביקורתית כלפי החדשות תייצר, באופן בלתי־נמנע, תיאוריה מסוימת לגבי העולם. עכשיו, התיאוריה הזו יכולה להיות טובה יותר או פחות. אבל מאפיין מסוים של תיאוריות קשור ללא־ספק בשיעור הקומה הרוחני של ההוגה שלהן. אדם שסבור שכל העולם סובב סביבו, אם לצטט את צ'סטרטון, סבור שלעולם יש אל קטן ודי עלוב. במובן הזה פיתוח העניין האמיתי בדברים שאינם נוגעים לך, וגם לא עשויים לגעת בך, משמש כמעין אימון רוחני לגבי צורתו של עולם בו אתה לא המרכז. קבלת תמונה מסוימת של כל הקטן בעולם, העסוק בעצמו, ממתנת באופן משמעותי לא רק את הדימוי העצמי, אלא אף את הדימוי האפשרי של אנשים אחרים. יותר מזה: אדם שהמזון שהוא צורך ברמת הרוח מורכב כמעט אך ורק מהעיתון מסתכן בכך שהשקילויות שהוא עצמו מייצר תשארנה ברמה העיתונאית, כלומר, כזו שניתנת לצריכה במדיום בעל אורך הרוח של העיתון.
בהחלט אפשרי, וזה כנראה נכון, שיש בעולם ענקים. אבל זה תמיד יהיה נכון שיהיה גודלם אשר יהיה, גודלם אינו כגודל העולם עצמו.