האודיסאה של נולן: אתם משתתפים במחלוקת הצבע הלא נכונה

רשימה שלמה שבה אני מדבר על צבע, אודיסאה והסרט של נולן בלי לדבר על צבע, אודיסאה, והסרט של נולן.

גילוי נאות, הסבירות שאני אראה את האודיסאה של נולן נמוכה למדי. גם לא ראיתי עד היום את “טרויה” (הייתי צריך לגגל –) של פטרסון. אני יכול לצטט כמה סיבות סנוביות למדי לגבי מדוע, אבל בסופו של דבר תשאר העובדה שהטעם שלי אידיוסינקרטי למדי: האדפטציה האהובה עליי, אחרי הכל, היא האדפטציה ל”תכנית רדיו” (לצעירים: ככה היה נהוג לכנות פעם פודקסטים מושקעים) של ה־BBC בידי ארמיטג’ ב־2004. כך או כך, שמתי לב שהויכוח אונליין סביב האודיסאה של נולן מתמקד בעיקר בצבע העור של מי שמשחקת את הלנה. אם אני מבין נכון, הצדדים המתחרים על תשומת הלב בסיפור הזה זה אייקונים “שמרנים” שגילו את האודיסאה אתמול אבל הבינו שהם יכולים לייצר טראפיק אונליין באמצעות הדעות החצי אפויות שלהם על הנושא מצד אחד, למלחמת ה־PR הפרוגרסיבית של הסרט שהבינו שהם יכולים להשיג שתי ציפורים בשחקנית אחת מצד שני: גם להטיף לקהל הרחב וגם לייצר באזז סביב הסרט. אם כן, אני מתנצל מראש. נראה לי שאתם משתתפים כפויים במחלוקת הצבע הלא נכונה.

מחלוקת הצבע הנכונה, לידיעתכם, התחילה עם דעתו של יוהאן וולפגנג פון גתה לגבי כך שהיוונים לא ראו צבעים באופן מוצלח במיוחד. עם זאת, המחלוקת תפסה תאוצה במיוחד עם פרסום ספרו של אחד וויליאם גלדסטון ב־1858, “מחקרים הומריים”, כרך שלישי. הבן־אדם היה באמצע אחת מהקריירות הפוליטיות המסעירות ביותר בתולדות הפוליטיקה הבריטית, כיהן הכי הרבה קדנציות כראש ממשלה, אבל עדיין מצא זמן למחקר פילולוגי שבהרבה מקומות עד היום לא נס ליחו. אני לא רוצה להשוות לפוליטיקאים של היום, אבל אצלנו אם הם מפרסמים ספר על יחסים בינלאומיים או משהו בסגנון הם נתפסים כמלומדים גדולים. בסדר. כך או כך, התזה של גלדסטון־גתה היתה בסיסית למדי, והיא התחילה ויכוח שנמשך עד היום.

לטענתו של גלדסטון, ליוונים לא היתה יכולת לתפוס צבעים כמו ירוק, כתום וכחול. מהניתוח המדוקדק שגלדסטון עשה למופעים של הצבעים בכל הספרות ההומרית הזמינה לנו הוא גילה שבאופן כללי הצבעים שהוא כינה פריזמתיים, על שם זה שהילדים הבריטים למדו אותם באמצעות התבוננות על הצבעים שמפיקה המנסרה (כלשונו), לא זוכים אצל הומרוס לאותה רמת הבחנה ודיוק שהם זוכים לה למשל באנגלית בת זמנו. ניתוח מדוקדק של הראיות הוביל אותו לטענה שהיוונים בכלל והומרוס בפרט סיווגו צבעים אחרת מאיך שהבריטי בן זמנו סיווג אותם. לטענתו, הומרוס סיווג צבעים במיוחד סביב הציר של כהה-בהיר, כאשר הצבעים הפריזמתיים זוכים לאוצר מילים דליל יותר מזה שמצוי בידינו. עוד, הומרוס, וזה אולי מעט פחות מפתיע, סיווג את הצבעים שלו בעיקר סביב דברים כמו נחשות ודבש, בניגוד לאופן המעט מופשט יותר שמצוי בידינו לסיווג של צבעים.

(אודיסאוס בשאול, הספרייה הלאומית בפריז)

כך או כך, יוצא למשל שכשגלדסטון חושב על האם הומרוס מייחס צבע לבני־אדם (להוציא, בערך, צבע שיער), התשובה שלו באופן מפתיע היא שלילית. לא, טוען גלדסטון. עם סיוג קל, גלדסטון מקדם את הטיעון הבא: בעוד שבארצות הצפוניות (כמו בריטניה) נהוג לציין יופי באמצעות הדגשה של צבע מסוים (לחיים ורודות, דם כחול, וכו’) שבולט על רקע הורד-חזרזיר (את האפיפט הזה אני הוספתי, סליחה) של העור האירופי הצפוני, בחגורת הים־התיכון בני אדם נוטים להיות בעלי צבע עור זית, שעל גביו הצבעים הפריזמתיים פחות בולטים. האמירה הזו נכונה גם לבעלי צבע העור של החום־בוץ מאפריקה, אבל מה שמעניין הוא שצבע העור של חגורת הים־‏התיכון מאפשר משהו שלדעתו פחות אפשרי צפונה יותר או דרומה יותר: הוא מאפשר להשתמש בכהה ובבהיר כניגוד לזית שמציין יופי לעתים תכופות יותר. כך למשל כשאתנה מחזירה לאודיסאוס את יופיו, הומרוס משתמש בביטוי ἂψ δὲ μελαγχροιὴς γένετο (בערך: אף חזר עורו לכהותו). אין הכוונה, טוען גלדסטון, שעורו נעשה בצבע החום־בוץ או השחור, אלא שפשוט צבע עורו חזר לשיזוף הבריא שלו. כמובן, אפשר להוסיף: גם האמירה שגברת מסוימת היא “צחורת הזרועות” (λευκώλενος) לא בהכרח מציינת את זה שצבע עורה הוא כשל מישהי ממקום שלעולם לא ראה את אור השמש, אלא רק את זה שבאופן מסוים עורה בוהק באופן יחסי לצבע העור הנפוץ באזור.

דברים זניחים כמו יופי אנושי בצד, הטיעון הרדיקלי של גלדסטון שאנשים בזמנים שונים ואולי בתרבויות שונות רואים צבעים אחרים זכה לדיון סוער במאה ה־19. הטענה של גלדסטון רדיקלית, משום שהסימוכין שלה על הפילולוגיה ההומרית המוצלחת שימשו בעצם כדוגמא עד אמצע המאה ה־20 לטענה הפופולרית אך השגויה שהשפה שלנו או מערכת המושגים שלנו מתנה באופן בלעדי אפילו את הפרספציה שלנו עד היסוד. טענה זו, בוריאציה החזקה שלה, למעשה הופרכה במחקר המצויין של ברלין וקיי מ־1969 “מונחי צבע בסיסיים”. ברלין וקיי הראו לא רק שיש בסיס טוב לחשוב שיש צבעים פסיכולוגיים אוניברסליים, אלא שמחקר מבני של התפתחות השפות האנושיות מציע שיש סיבות מעין־אבולוציוניות לכך ששפות טבעיות למעשה מפתחות אוצר מילים ל’דיוק’ של צבעים, אפילו צבעי בסיס, לאורכו של ציר זמן ארוך למדי.

עם זאת, הארודיציה של ברלין וקיי לא היתה מוגבלת למחקרים בלשניים ופסיכולוגיים. בנספח מרתק הם נותנים סקירה היסטורית שבגדול מתחילה מגלדסטון של האנשים שסקרו את התחום הזה. מי שעשה סיסטמטיזציה והכללה לטיעון של גלדסטון לפיה השפה עשויה להתנות את היכולת של הפרספציה שלנו, ושהיא עשויה להתפתח עם התפתחות השפה, היה לאזרוס גייגר (אחיין של –). את הביקורת הרצינית על לאזארוס וגלדסטון ברלין וקיי מציינים דווקא מהכיוון של אחד גראנט אלן, והם מציינים טיעון אחד שלו במיוחד:

לטענת אלן, מאוד ייתכן שהשפה של העתיקים היתה מוגבלת מעט ביכולות ציון הצבע שלה בדיוק בגלל שהדברים בעולם שלהם שהם מיקדו בהם את תשומת ליבם, דברים טבעיים, היו בעלי גוונים מגוונים מדי מכדי שציון מופשט של צבע יוכל לקלוע לאיך שהם נראים מבלי לעוות באופן רציני למדי את מה שהם רואים. במילים אחרות, מאוד ייתכן שדווקא בגלל שהפרספציה שלהם היתה עסוקה באבחנות דקות לגבי דברים שאותנו פחות מעסיקים (צבע הנחל ביום מעונן ליד חורשה, למשל), ואנחנו דווקא מתעסקים רוב הזמן שלנו באובייקטים מעט יותר פשוטים מצד הצבעים שלהם, שאנחנו חושבים שציונים מופשטים יותר של צבע הם מעין הישג של השפה, בשעה שייתכן שהם מעין עדות לסוג הדברים שבהם אנחנו מתעסקים בעולמנו שאינם כה מורכבים מצד הגוונים שהם מכילים.

יהיה אשר יהיה היחס בין השפה לפרספציה, נראה שהוא אינו כה פשוט כמו שהמשתתפים המוקדמים במחלוקת הצבע הניחו. נראה שגם שפה, גם במקרה של צבעים, עשויה להשפיע על הפרספציה שלנו. הדעה לפיה השפה מכתיבה את הצבע לבדה אמנם הופרכה, אך המחשבה על מהו צבע, כיצד בכל זאת ההיסטוריה משחקת תפקיד בהבנה של הצבע, מה הם הממדים הפוליטיים והחברתיים של צבע ועוד שאלות רבות אחרות ממשיכות להעסיק פילוסופים וחוקרים. שאלה אחת שאני די בטוח שתמות עוד כמה חודשים היא צבע העור של השחקנית שאמורה לשחק את הלנה באיזה סרט הוליוודי, אפילו אם תיאורטית ניתן לגייס אליה פוליטיקאי בריטי מהמאה ה־19 שכבר הבין שתפיסת היופי־צבע של היוונים לא בדיוק תואמת את זו שלנו.