מטאפורות של חשיבה: על הקיפוד, השועל וחיות אחרות
הרהור מתמשך על תפקידן של המטאפורות בהבנה פילוסופית.
כשאתם נגשים לקרוא הוגה מסוים, אתם חושבים על האם הוא שועל או קיפוד? אחד החיבורים המפורסמים בתולדות המאה ה־20 – או נכון יותר, ההתחלה של אחד החיבורים המפורסמים ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית – זה החיבור של ישעיהו ברלין הקיפוד והשועל (1953) שהוקדש לשאלת ההיסטוריה אצל טולסטוי. הסיבה שהחיבור הזה מפורסם לא כל־כך נוגעת לתזה המעט מפותלת של ברלין לגבי מעמדה של ההיסטוריה במחשבה של טולסטוי, אלא משום שבתחילת המסה ברלין הציע הבחנה מעניינת בין שני סוגים שונים של אנשים חושבים: קיפודים ושועלים. ההבחנה נובעת מהציטוט של ארכילוכוס, "השועל יודע הרבה דברים, אבל הקיפוד יודע דבר אחד גדול."
אחד הדברים המפתיעים שברלין הדגים לנו הוא האופן שבו, לפחות באופן שטחי, נתן להשוות הרבה מגדולי הפילוסופיה והספרות במערב באמצעות ההבחנה הזו. מבחינת ברלין, השועל יודע הרבה דברים, רודף אחרי כמה קווי חשיבה שונים, מתפזר בסתירות עצמיות ומנסה כמה שיותר "לאכול" את העולם כפי שהוא ולא כפי שהוא היה רוצה שהוא יהיה. לעומתו, הקיפוד יודע דבר אחד גדול, יש לו רעיון גדול, הוא כל הזמן חופר בו ומנסה להבנות הכל בהתאם אליו. אם חושבים שנייה לדעתי אפשר בקלות לסווג את הגל, אריסטו, קאנט, וכנראה דקארט כקיפודים. לעומתם, ניטשה, אפלטון, בנימין, ופסקל הם שועלים מובהקים.
עם כמה שההבחנה לכל הפחות משעשעת, אני חושב שהיא פותחת פתח מעניין לשאלה הרחבה יותר של מטאפורות ופילוסופיה. בשנת 1960 הנס בלומנברג פרסם ספרון קטן בשם פרדיגמות למטאפורלוגיה. אפשר שבספרון הזה בלומנברג העניק את הטיפול השיטתי ביותר לאחד הרעיונות שהבחינו במיוחד את החשיבה הפילוסופית המאוחרת שלו: האבסולוטיות של מטאפורות.
מטאפורות אבסולוטיות
לשיטת בלומנברג, המטאפורות בתולדות הפילוסופיה לא מתפקדות רק (ואולי אפילו לא בעיקר –) באופן אילוסטרטיבי. הן לא באות, במילים אחרות, רק להבהיר ולשבר את האוזן עבור איזו נקודה תיאורטית או מושגית טהורה. עבור בלומנברג, למטאפורות יש ממד אבסולוטי שלא ניתן לרדוקציה חד־משמעית לאף תוכן קונספטואלי מסוים. הכוח האמיתי של הטיעון של בלומנברג בספר שלו למעשה מתבטא לא ישירות בזירה של המחשבה הפילוסופית, אלא באופן עקיף באמצעות המחשבה שלו על תולדות הפילוסופיה. שם, בלומנברג מראה באופן משכנע, מטאפורה ששימשה הוגה אחד עבור תוכן תיאורטי מאוד מסוים, תשמש תפקיד אילוסטרטיבי אחר לחלוטין הוגה אחר. אולם כאן אנחנו עדיין נמצאים בתחום המוסכם – כן, מטאפורות, משום שאינן מדויקות, עשויות לשאת על גבן יותר אפשרויות לתיאור מאשר מושגים, שנוטים להיות חד־משמעיים מטבעם.
אולם זה לא החלק הפרובוקטיבי בטיעון של בלומנברג. לטענת בלומנברג, למטאפורות יש כוח כמעט טלאולוגי בתולדות הפילוסופיה. הן מתפקדות כמוקד משיכה שעל בסיסו מארגנים את המחשבה, לא פחות אם לא יותר מאשר משהו שמדגימים מחשבה באמצעותו. את הטיעון הזה בלומנברג מנסה לפתח ולהדגים כיצד מטאפורות למעשה "מושכות" אחריהן את החשיבה המושגית כשמסתכלים לא על הגות בודדה, אלא על התפקוד של מטאפורה בתולדות הפילוסופיה. זה, למעשה, הטיעון הפרובוקטיבי של בלומנברג: מטאפורות הן אבסולוטיות, ויש להן תפקיד רגולטיבי כלפי החשיבה עצמה.
אם נחזור למטאפורה של ברלין, קשה – נדמה לי – לחשוב על מישהו שייקח אותן מספיק ברצינות כדי שהן ממש ינחו את המחשבה שלו. עם זאת, אני חושב שברור למשל שהמטאפורה של העיר ומתכנן הערים של דקארט משחקת תפקיד כזה בספרון המפורסם שלו על המתודה. המטאפורה של האור והחושך, על כל ההשתמעויות הגנוסטיות שלה, תופסת נפח משמעותי במחקר על תנועת הנאורות. לבסוף, ישנן מטאפורות שקשה להשתחרר מהשליטה שלהן – ורק אחרי מאמץ ניכר ניתן לעשות זאת. כך למשל המטאפורה, שחוזרת לרומנטיקה ולאידיאליזם הגרמני, של המחשבה של תומס אקווינס כקתדרלה ימי־ביניימית, שג'ילסון רומז לה, אחזה בי גם אחרי שקראתי לא מעט תומס, ואפילו הגל. זה היה רק אחרי שהתחלתי לקרוא את הסומה תיאולוגיה באופן שיטתי הודות לתרגום של איילת אבן־עזרא שהבנתי שהדימוי, עם כמה שהוא יפה, רחוק מהמציאות. אפשר שתומס רצה לבנות קתדרלה של המחשבה, אולם ההישג הממשי שלו היה רחוק מזה, ונראה יותר, אם יורשה לי, כמו קמפוס אוניברסיטאי.
מטאפורות רגולטיביות, לא אבסולוטיות
עם זאת, המטאפורות של ברלין עשויות לשחק תפקיד פחות אבסולוטי ממה שבלומנברג קיווה לו, אבל אולי יותר מעניין. המטאפורות של ברלין נועדו לא לתאר את ההתפתחות הפילוסופית של גוף מחשבה כזה או אחרת, אלא ללמד כיצד לקרוא גוף מחשבה כזה או אחר. מדובר פה בתפקיד שונה בתכלית וללא ספק למטאפורות יש בו תפקיד רגולטיבי לא פחות חשוב מאשר למטאפורות האבסולוטיות של בלומנברג. כדי לחדד למה אני מתכוון חשבו למשל על מטאפורת הינשוף של הגל. הינשוף של הגל מלמד אותנו – או מציע לנו – שאת הגל יש לקרוא מההתחלה לסוף, כאשר הציפייה היא שהסוף, באופן רטרואקטיבי, יהפוך את המהלך לנהיר. לחלופין, ישנה מטאפורה שקצת נחבאה אל הכלים בתולדות הפילוסופיה אבל גם היא מלמדת: בהרצאות שלו על ההיסטוריה של מושג הזמן היידגר מדמה את המושג המרכזי שלו, ה־Dasein, לחילזון. המטאפורה הזו אמורה להיות מטאפורת נגד למטאפורה של אפלטון ואוגוסטינוס לגבי "האיש הקטן" שנמצא בתוכנו והוא למעשה אנחנו. החילזון, טוען היידגר, גם כשהוא בתוך הקונכייה שלו הוא "כולו בחוץ." אפשר שהמטאפורה של החילזון מלמדת אותנו משהו לגבי קצב הקריאה שהיידגר ציפה לו מקוראיו, ואולי יש בו בחילזון איזושהי תחושה שהוא מעורר בנו שאפשר שהיא מקבילה לתחושה שאנחנו מקבלים מלקרוא את היידגר.
כך או כך, למטאפורות יש גם תפקיד רגולטיבי באיך שאנחנו קוראים. אם אני אומר לכם שניטשה הוא שועל, כנראה הכוונה שלקרוא אותו כאילו הוא קיפוד זה חסר תועלת. אם אני אומר לכם שלייבניץ הוא קיפוד, לקרוא אותו כאילו שהוא שועל כנראה לא יהיה רווחי באותה המידה. כך או כך אפשר לחשוב על עוד תפקידים שיש למטאפורה מלבד התפקיד האבסולוטי שמייעד לה בלומנברג.
(ואן גוך, גן בית הכומר בנונן, ינואר 1885)
המטאפורה שלי לחיי העיון
לפני כמה שנים חבר דן איתי באיך אני מבין את ה־vita contemplative (=חיי העיון). התחלתי להסביר על כמה רעיונות שאני מפתח, על הזמן שזה לוקח לי, על זה שיש כאלו עם קשרים ביניהם, שיש כאלה שהם בוטיקים יותר – שיש כאלה שלוקח להם יותר זמן "להבשיל" ויש כאלה שפחות. ואז זה הכה בי. הדרך הנכונה ביותר (גם אם, לא אבסולוטית) לתאר את חיי העיון מבחינתי משולה לגננות. חיי המחשבה משולים לטיפול בגינה. יש צמחים כאלה ויש צמחים כאלה. יש כאלה שדורשים מעט תשומת לב, דורשים שתעזבו אותם בשקט לאיזו תקופה. יש אחרים, גם מקרב אלו שבדרך כלל לא רוצים תשומת לב, שינבלו אם הם לא יקבלו איזושהי תשומת לב. יש גם פרחים קטנים, שלא דורשים הרבה מעבר לשתילה ולקצת גשם כדי לקצור את הפרי שלהם. בעיקר, יש כאלה תובעניים, שאתם כל הזמן בלבטים אם אתם גנן מוצלח מספיק עכשיו כדי לקחת עליהם אחריות.
אז, איך נראית הגינה שלכם?